קטגוריה: בינה מלאכותית

אין לי הכישורים לבחון אם כלי ה-AI הנוכחיים באמת מסייעים בלמידת תחומים כגון מתמטיקה או כימיה. אינני מבין מספיק (אם בכלל) באלה על מנת לדעת אם יישומי AI, או יישומי המשנה שמפתחים באמצעותם, יכולים לעזור להמחיש או להסביר היבטים של תחומים מדעיים כאלה. אין ספק שהם יכולים לחולל כרטיסיות שינון (flash cards) כדי לאפשר לסטודנטים לבחון את ידיעותיהם (או לרענן את זכרונם לקראת מבחן) בהיבטים של התחומים האלה שנלמדים בכיתה, אבל אם כל הכבוד ליעילות של כרטיסיות כאלה כמרכיב בשינון הנלמד, השימוש בטכנולוגיה חדישה ומתקדמת כדי להפיק טכנולוגיה די מיושנת נראה לי יותר מרק קצת מביך. לעומת התחומים האלה, אני כן מבין, לפחות קצת, בתחומי ההומניסטיקה, ולכן יכול להיות שיש ערך כלשהו ברשמים שלי בנוגע לשימוש ב-AI באלה.

כלי ה-AI הנפוצים היום הם Large Language Models, ובגלל זיקתם לשפה הגיוני שבראש ובראשונה השימוש בהם בחינוך הוא ככלי עזר בכתיבה. נדמה שההתייחסות לשימוש בכלים האלה בכתיבה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בשאלה האם הם "כותבים" עבודות עבור סטודנטים (וכיצד ניתן לזהות אם אכן כך היה). חשוב להבין שיש הבדל בין עזרה בכתיבה לבין כתיבה של ממש, ולא תמיד ברור היכן אחת מסתיימת והאחרת מתחילה. לא יהיה זה מוצדק לשלול שימוש שמסייע להתגבר על חדרת הדף הלבן, למשל. אינני מוצא פסול בשימוש בכלים האלה כדי לחולל פתיחה, או אולי ליצור ראשי פרקים, שמהם אשפר להמשיך. רבים מהמאמרונים שמתפרסמים כאן, הרי, מתחילים כתגובה לכתבות שאני קורא. גם זה סוג של קרש קפיצה שאיננו שונה במהות מלהיעזר ב-AI לחולל התחלה.

יש בהקדמה הארוכה הזאת מידה לא קטנה של היתממות. הרי ברור שבמרבית הדיווחים על השימוש בכלי AI בכתיבה השימוש המתואר איננו של סיוע, של יצירת תשתית להמשך הכתיבה, אלא של כתיבת עבודות במלואן (או במאמצים להסתיר את העובדה שהכתיבה נעשתה על ידי ה-AI). וכאשר זה המצב, אין מנוס מאשר לשאול אם "ערכו" המרכזית של ה-AI בחינוך הוא כאמצעי להמנע (או אפילו להתחמק) מהמלאכה הקשה של לחשוב מה לכתוב על נושא מסוים ולזקק את החשיבה הזאת למשהו מגובש.

כהכנה למאמרון הזה ערכתי חיפוש במעל 1200 המאמרונים שעד עכשיו התפרסמו כאן. ביקשתי לבדוק כמה פעמים ציטטתי את אחת הציטטות האהובות עלי – אמירה קצרה של איזק אסימוב (Isaac Asimov):

Writing, to me, is simply thinking through my fingers

הופתעתי לגלות שעל אף העובדה שאני בטוח שאני מרבה להשתמש במשפט הזה, עשיתי זאת כאן רק פעם אחת, וזה היה רק לפני שנתיים. (ראוי להוסיף שאולי כצפוי, זה היה במסגרת התייחסות לכתיבה ו-AI.) בעבר נעזרתי בציטוט הזה של אסימוב כדי לתאר את תהליך הכתיבה לבלוג. אבל דווקא הגיוני שהוא זוכה לשימוש מחודש בעידן ה-AI, אם כי דווקא מפני שהיום השימוש באצבעות כדי לכתוב מצטמצם להקלקה על כפתור. במציאות החדשה הזאת לא ברור אם באמת מתקיימת חשיבה דרך האצבעות. עבורי הכתיבה היא דרך להבהיר דברים לעצמי. דרך הכתיבה אני (כמעט) מצליח לארגן לעצמי את המחשבות. יש טעם אולי להוסיף שתוך כדי עריכה של המאמרון הזה מצאתי שעל אף העובדה שכל מה שכתבתי התייחס לכתיבה, היו כאן בעצם שני מאמרונים שונים – ובעקבות ה-"גילוי" הזה ראיתי לנכון לחלק אותם ולפרסם רק אחד מהם כעת.

נדמה לי שכבר מספר פעמים כתבתי שלא פעם המאמרון שבסופו של תהליך מתפרסם כאן הוא הגרסה השלישית או הרביעית של מה כתבתי תחילה. זאת ועוד: לעתים קרובות המשפטים המסיימים של הגרסה הראשונה נעשים להתחלה של האחרונה, וזה משום שרק לקראת ה-"סוף" הדברים נעשים לי ברורים יותר. כמו-כן, במידה לא קטנה הפרסום כאן איננו על מנת לשכנע את מעט הקוראים שמגיעים לכאן, אלא להבהיר דברים לעצמי. וזה עיקר מה שאני מקווה שתלמידים וסטודנטים יוכלו להפיק מתהליך כתיבת עבודות.

כהערת אגב, אני נזכר במרצה באוניברסיטה שעל אף הבקשות של הסטודנטים להגיש עבודות, התעקש על מבחן אמריקאי כבסיס לציון. הוא נהג להסביר, ללא יומרה ובוודאי במידה לא קטנה של צדק, שאין משהו שאנחנו הסטודנטים יכולנו לכתוב שהוא טרם קרא, ולכן המאמצים של שני הצדדים – הכותב והקורא – מיותרים. הבנתי את עמדתו וקיבלתי אותה. אבל עם השנים גם התחלתי לחשוב שדווקא הגישה הזאת מנעה מאיתנו הסטודנטים להתמודד עם המחשבות שלנו, והיות ובאמת מדובר היה במרצה טוב, נדמה לי שגם ההתמודדות הזאת היתה צריכה להיות אחת ממטרות הקורס.

הכתיבה כדרך להבהרת החשיבה (וההבנה) צריכה ללוות אותנו לאורך החיים. אם אנחנו בסך הכל כותבים כדי להגיש עבודה השימוש ב-AI כקיצור דרך בוודאי לגיטימי. הרי בסיטואציה כזאת גם הסטודנט וגם המרצה מבינים שהלמידה משנית לציון שהוא העיקר. במציאות הלימודית הזאת יותר מאשר ה-AI תשנה את המערכות הלימודיות היא מיישרת איתן קו וחושפת עד כמה המערכות האלו בעייתיות. מאמרון מחודש פברואר השנה של אנדרו מיינרד (Andrew Maynard) – פרופסור בסטייט אוניברסיטה של אריזונה העוסק במגוון רחב של תחומים – ממחיש את הבעייתיות הזאת בהשכלה הגבוהה. מיינרד שואל:

Can AI write your PhD dissertation for you?

על מנת להראות שהדבר בהחלט אפשרי, מיינרד פנה לכלי חדש של OpenAI בשם Deep Research, ובאמצעות סידרה של פרומפטים הוא הצליח לחולל תזת דוקטורט בת 400 עמודים. מיינרד מצהיר שהתוצר רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא משוכנע שהוא סביר, וסביר להניח שהכלי עוד ימשיך להשתכלל. במילים אחרות, אולי הכלים האלה עדיין אינם בשלים למשימה כזאת היום, אבל היום הזה עוד יגיע.

ב-Substack שלו, ג'ון ורנר (John Warner) מגיב למאמרון של מיינרד:

Am I the only one who believes that engaging in something like pursuing a PhD is primarily to allow the scholar to develop the practice of scholarship and scholarly thinking, rather than merely a vehicle to produce a document that we call “a dissertation”?

ורנר מוסיף שהעולם איננו זקוק לעוד תזות דוקטורט, אלא ליותר חשיבה אקדמית מנומקת. במילים אחרות, יותר מאשר להרחיב את הדעת האנושית עם עוד מסמך שמעטים יקראו, המטרה של כתיבת תזה היא פיתוח היכולות הביקורתיות של הכותב, המשך התפתחותו כאדם בעל כישורים ביקורתיים. כל זה איננו אלא דרך להדגיש שמה שחשוב הוא התהליך ולא המוצר, וצריך להיות ברור שמערכות החינוך של היום מכוונות אל המוצר. רבים בדעה שהשימוש הנרחב בכלי AI בכתיבה פוגע בפיתוח החשיבה והבעה, אבל קשה לצפות לשימוש יצירתי יותר כאשר השימוש הנוכחי דווקא תואם את סדר העדיפויות של מערכות החינוך.

לפני כ-25 שנים, כאשר עבדתי במחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי של משרד החינוך, הרבו לשאול איתי מה המטרה או הייעוד של המחלקה. אמנם בשנת 2004 פרסמנו חוברת מעניינת, ולאותם הימים (לפחות לדעתי) משכנעת בנוגע לסטנדרטים לשימוש במחשבים בכיתה, אבל התשובה הקבועה שלי לאותה שאלה תמיד היתה "להפסיק להתקיים". הרי היה ברור שהמחשב, וכבר אז גם האינטרנט, ייהפכו לחלקים אינטגרליים של הכיתה, כך שבאותה מידה שלא שואלים אם צריך להיות לוח בכיתה, או האם תלמידים צריכים להצטייד במחברת ובעפרון, לא יישאלו לגבי מחשבים. פעם גם לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה. כל דור והטכנולוגיה שלו.

מידי פעם אני מהרהר בתשובה הזאת ושואל את עצמי האם כבר הגענו למצב שבו אין צורך ביחידות כמו "סביבות למידה חדשניות". אני אמנם עדיין נתקל בלא מעט אנשי חינוך שמתקשים לבצע פעולות דיגיטליות פשוטות ביותר, אבל על פי רוב הדיגיטליות אכן השתלבה באופן מלא לתוך מערכות החינוך. היום קשה לחשוב על מצב שבו יש חינוך "רגיל", ז"א חינוך שאיננו משלב שימוש במחשבים ובכלים דיגיטליים, ולעומתו חינוך "חדש" (או מה שפעם קראו לו, של המאה ה-21). המציאות הנוכחית ברורה – באותה מידה שמשתמשים בלוח ובמחברת, גם משתמשים במחשבים. התקופה שבה השימוש בכלים דיגיטליים נחשב "חדשני" עברה מזמן.

במציאות הדיגיטלית של ימינו הייעוד של גופים כמו "סביבות למידה חדשניות" עבר שינוי. כמובן שכבר לא שואלים אם צריכים דיגיטליות בכיתה. כלים אלה כבר מציפים אותה. השאלה היום היא אלו כלים נדרשים, וכיצד הם משפיעים על ההוראה ועל הלמידה. אולי במהות השימוש הבסיסי של Google Docs איננו שונה מהשימוש ב-Word (כמו שהשימוש ב-Word לא היה שונה, במהות, מהכתיבה על דף נייר) ובכל שאת האפשרות של כתיבה/עריכה בו-זמנית של מספר אנשים יצרה מצב שבו נדרשנו לשאול באילו תנאים הכתיבה/עריכה המשותפת כדאיות; מתי היא תורמת ללמידה ומתי לא. כאשר Second Life פתחה עבורנו את האפשרות של "כיתה וירטואלית" היה הגיוני לבדוק אם כיתה כזאת מציעה חוויה לימודית שונה, בעלת איכויות למידה שונות מאשר בכיתה הפיסית. (נדמה לי שעל אף ההתלהבות הראשונית כמעט כולנו הסקנו שהתשובה היתה שלילית.) באופן דומה, כלים כמו Zoom פתחו אפשרויות של הוראה/למידה ללא קירבה פיסית ונדרשנו לבחון אם הכלים האלו מזמנים דרכי הוראה ו/או למידה חדשות או שונות שלא הכרנו בכיתה הפרונטלית. (גם במקרה הזה, נדמה לי שלמדנו שהרצאה מרחוק נשארת הרצאה.)

הנסיונות הדיגיטליים השונים האלה, ורבים אחרים במרחב החינוכי, הם עדות לכך שתחום התקשוב החינוכי ממשיך להשתנות ככל שהכלים החדשים שנוצרים מאפשרים פעולות לימודיות שהן חדשות או מקוריות (או לכאורה חדשות או מקוריות). לאור זה הגיוני שגופים שאחראים ל-"סביבות למידה חדשניות" ימשיכו לבחון את הכלים האלה – אפילו אם על פי רוב הם מגיעים למסקנה שככל שהדברים משתנים הם נשארים אותו הדבר. כמובן שגם בזה התקשוב החינוכי איננו מחדש. ב-1997, עוד כאשר מחשבים בכיתה נחשבו די חדשים (וחמש שנים לפני שמדינת מיין היתה למדינה הראשונה לחלק מחשב נייד לכל תלמיד בחטיבת הביניים), דייוויד טייאק ולרי קובן (David Tyack ו-Larry Cuban) פרסמו את ספרם הקלאסי Tinkering Toward Utopia. בספר הם בחנו כיצד רפורמות חינוכיות משנות את בתי הספר. לפרק השלישי של הספר הם נתנו את הכותרת "How Schools Change Reforms". במילים אחרות, הם ציינו שבתי ספר אמנם מאמצים שינויים משמעותיים (או נאלצים לעשות זאת), אבל במקום שבתי הספר עצמם השתנו, על פי רוב הם המשיכו לפעול כפי שפעלו לפני אימוץ השינויים. בפרק החמישי של הספר הם בחנו, בין היתר, את ההשתלבות של מחשבים לתוך בתי הספר וסיכמו:

A one-line summary of the situation to date might be: computers meet classroom; classroom wins. (עמ' 126)

בלשון של קהלת אפשר להגיד שהם מצאו שבשדה החינוכי אין חדש תחת השמש.

אבל אפילו אם על פי רוב הקביעה הזאת מתארת את המציאות, לא יהיה זה נכון לקפוץ למסקנה הזאת בנוגע לבינה המלאכותית בחינוך – אם לא משום סיבה אחרת מאשר המהירות העצומה שבה הכלים האלה הצליחו לערער את שלל מערכות החינוך. נכון, גם בהצגה הזאת כבר היינו. הרי עם הפריחה של ה-WWW והגישה הבלתי-אמצעית למידע שהפריחה הזאת אפשרה, לא מעטים שאלו אם בית הספר יוכל למנוע נטישת תלמידים שיבחרו ללמוד בדרכים עצמאיות. אבל נדמה שאם אז היה מדובר בדלת שנפרצה, התחושה היום היא שהחומות מתמוטטות לחלוטין. היום לא רק שואלים אם עדיין אפשר להצדיק את קיומו של בית הספר, אלא מרחיקים לכת ושואלים אם בזכות ה-AI אולי מסגרות לימודיות פורמליות בכללותן מיותרות ונעשו לנחלת העבר.

אך עד לאפוקליפסה העתידית הזאת הוויכוח נמשך, גם אם הוא איננו מחדש דבר. באמצע חודש מרץ ה-Wall Street Journal פרסם כתבה עם הכותרת:

There’s a Good Chance Your Kid Uses AI to Cheat

על אף הכותרת שבוודאי נבחרה כדי למשוך את העין של הורים שחרדים שהכסף הרב שהם מוציאים על השכלת ילדיהם מתבזבז, הכתבה עצמה נטולת התייחסות חדשה ל-AI בחינוך. כלי ה-AI ממשיכים להשתכלל, אבל הטענות שעולות בכתבה הן אותן הטענות שעלו לפני שנתיים וחצי כאשר ה-ChatGPT פרצה לתודעה שלנו. במאמרון שפרסמתי כאן בינואר 2023 סקרתי כמה מהתגובות שעלו אז. חלקן היו מלאות חשש כלפי עתיד ההשכלה הגבוהה, חלקן ביקורתיות כלפי מערכת חינוך שממילא איננה ממש מלמדת, ועוד. קשה להגיד שיש משהו שונה בכתבה החדשה הזאת. נוצר הרושם שהכל כבר נכתב די מזמן ועכשיו פשוט ממחזרים את הדברים כדי למלא כתבות בעיתון. זאת ועוד: יש כמעט 750 תגובות לכתבה, וגם אלה חוזרות על עצמן באופן די מעייף (אני מודה, לא קראתי את כולן). כצפוי, יש מי שמתלונן על העדר היושר של סטודנטים שמשתמשים ב-AI, ואילו אחרים טוענים שהחינוך חייב להסתגל למציאות החדשה שה-AI יוצרת. גם אם אין משהו חדש להגיד, הוויכוח נמשך.

מתוך כל המלל הזה אפשר בכל זאת למצוא קולות שקולים. אחד מאלה הוא מארק וטקינס (Marc Watkins) – מרצה באוניברסיטה של מיסיסיפי בתחומי הכתיבה והרטוריקה. הוא גם מנחה מרצים בשימוש בכלי AI. ב-Substack שלו הוא בוחן מגוון היבטים של ה-AI בחינוך, כמעט תמיד מזווית מעניינת. (וטקינס מצוטט בכתבה ב-WSJ, והוא גם מקשר אליה במאמרון האחרון שהוא פרסם.) וטקינס עוסק בהוראת הכתיבה ובמאמרון החדש שלו הוא מתמקד, בין היתר, בבעייתיות אשר בשימוש בכלים האלה בתהליך הכתיבה. הוא כותב:

ChatGPT's user experience is designed to provide quick, easy answers—which often undermines genuine learning.

אבל הוא גם פתוח לדרכים שבהן כלי AI יכולים לסייע ללמידה. הוא מתאר, למשל, כלי חדש של גוגל –  Career Dreamer. הוא מסביר שהכלי איננו מחולל קורות חיים עבור המשתמש. במקום זה הוא מציג לפניו אפשרויות תעסוקה שונות ופורס לפניו את המיומנויות הנדרשות עבור מקצועות שונים וממפה עבור הסטודנט מה עליו לעשות/ללמוד על מנת להיות מוכן לקריירה שבה הוא מעוניין. וטקינס איננו שולל את האפשרות שכלי AI אכן יתרמו ללמידה. עם זאת, כאשר הוא סוקר את השימוש הרווח בכלי AI היום, קשה לו לא להיות ציני. הוא כותב:

Two and half years since the public release of ChatGPT we’ve gone from feverish talk about true Artificial General Intelligence just around the corner, to using AI to turn our favorite memes into anime characters. Who wouldn’t feel let down?

נדמה שבמציאות הזאת ה-AI איננה מגיעה אפילו לרמה שבה טייאק וקובן היו מכריזים שהכיתה מנצחת. במציאות העגומה הזאת הכיתה בקושי צריכה להרגיש מאוימת על ידי הכלי.

ארבעה וחצי חודשים עברו מאז המאמרון האחרון בבלוג הזה שהתפרסם דווקא ב-6 לאוקטובר. לא מדובר בעבר כל כך רחוק, אבל לפעמים נדמה שהחיים של אז שונים לחלוטין מאלה של היום. במשך תקופה ארוכה הראש לא היה פנוי לענייני תקשוב, וכאשר סוף סוף הרגשתי שאולי כבר מתאים לחזור למשהו דומה לשגרה (ושהעיסוק בתקשוב אולי יעזור להחזיר אותי לשגרה) שאלתי את עצמי אם אצל הקוראים המעטים של הבלוג הזה יש ראש לעסוק בתקשוב החינוכי. גם אם בעולם מעבר לים כתבות מעניינות בתחום המשיכו להתפרסם, היה לי קשה לחזור לכתיבה עליהם – הרי אותי העסיקו דברים בוערים יותר, וניחשתי שכך גם אצל הקוראים.

ובכל זאת, התקשוב החינוכי ממשיך לצעוד, או אולי לזחול, קדימה. (זה איננו המקום לבחון אם הכיוון הוא באמת קדימה). אבל אחרי ארבעה וחצי חודשים של דממה כאן כמעט שכחתי איך כותבים. ממילא, בחודשיים הראשונים בקושי הצצתי בדברים שהתפרסמו בתחום. אבל במשך החודשיים האחרונים סימנתי לעצמי מספר הולך וגדל של פרסומים שנראו לי ראויים להתייחסות, ונוצרה בעיה חדשה – קשה להחליט במה להתחיל. מה גם שאחרי הפסקת כתיבה כל כך ארוכה נעשה קשה לחזור למשהו שפעם היה הרגל. לאור כל זה נדמה לי שהגיוני להתחיל בנושא שהיה, וכנראה נשאר, החם ביותר – הבינה המלאכותית היוצרת (Generative AI).

לפני חודש נטשה סינגר, בניו יורק טיימס, פרסמה כתבה ארוכה:

Will Chatbots Teach Your Children?

סינגר מדווחת על פיתוח של אקדמיית ח'אן – בוט מבוסס AI שלפי סלמאן ח'אן עשוי לחולל מהפכה בחינוך. אולי ב-7 באוקטובר מדינת ישראל השתנתה ללא הכר, אבל בתקשוב החינוכי הכל כנראה נשאר כפי שהיה – אותו העדר צניעות האופייני לקברניטי הדיגיטליות שולט בו וממשיכים להבטיח לנו שבעזרת הכלים שהם מפתחים צפוי לנו עתיד חינוכי זוהר. סינגר מצטטת מהרצאת TED מלפני שנה שבה ח'אן הכריז שה-AI עתידה לחולל את השינוי החיובי הגדול ביותר אי-פעם בחינוך:

And the way we’re going to do that is by giving every student on the planet an artificially intelligent but amazing personal tutor.

סינגר איננה חדשה לתחום, ולכן כראוי היא מזכירה לנו שהחלום שרובוט זה או אחר ילמד תלמידים איננו חדש. היא סוקרת בקצרה כמה מהנסיונות המוקדמים בבניית "מכונות הוראה" משנות ה-60 של המאה הקודמת. מעניין שהיא איננה מזכירה את הסיפור הקצר של איזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית) – שמתרחש בעתיד הרחוק -2157. גיבורת הסיפור, ילדה בגיל בית הספר, לומדת לבדה בבית באמצעות רובוט ומגלה שבתקופה מוקדמת יותר תלמידים למדו בכיתות עם ילדים אחרים. היא מהרהרת שזאת בוודאי היתה חוויה חיובית יותר מאשר מה שהיא חווה מול הרובוט שלה.

כידוע, הנסיונות ההיסטוריים שסינגר מזכירה לא צלחו. אבל אין זה אומר שבאופן עקרוני בוט מבוסס AI איננו יכול להקנות ידע בצורה מוצלחת. יכולות ה-AI גדולות אין-עונים מאלה של המכונות של שנות ה-60. ובכל זאת יש כאלה שסבורים שהסיכוי להצלחה עדיין קלוש. ג'פרי יונג, בכתבה ב-EdSurge, שגם היא התפרסמה לפני חודש, מביא את דבריו של סאטיה ניטה (Satya Nitta) שהוביל צוותי פיתוח ב-IBM ועבד על הפיתוח של Watson. ניטה טוען שעל אף ההישגים האדירים של ה-AI:

We’ll have flying cars before we will have AI tutors. It is a deeply human process that AI is hopelessly incapable of meeting in a meaningful way. It’s like being a therapist or like being a nurse.

(אגב, הכתבה של יונג מצטט את אותם הדברים של ח'אן שהבאתי מהכתבה של סינגר.)

כמי שפעמים רבות הביע ספק כלפי יכולת ה-AI לחולל שינויים מפליגים בחינוך, עלי להודות שקשה לא להתרשם מהישגיה. כמעט מידי יום ה-AI כובשת שטחים "אנושיים" חדשים, ולאור זה אני נמנע מלזלזל ביכולות האלה (אולי זה מחשש שה-AI תזכור שפקפקתי ביכולותיה ואי-שם בעתיד תחליט להתנקם בי). אבל בעיני נקודת התורפה של חזון המורה הרובוטי איננה שאין סיכוי שהוא ייבנה. דווקא אני סבור שבצורה זאת או אחרת יהיו מורים רובוטיים מבוססי AI בחינוך. הבעיה שלי עם הבוטים האלה נובעת מכך שהם מתבססים על תפיסה מעוותת של למה אנחנו לומדים. לקראת סיום הכתבה שלה סינגר מציינת שחזון פיתוח הבוט של ח'אן מבוסס בחלקו על אחד הספרים של סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון (Neal Stephenson). לפי סינגר, באותו ספר:

an imaginary tablet-like device is able to teach a young orphan exactly what she needs to know at exactly the right moment

עבורי הקשר כאן ללמידה די עקום. אם יש ברשותי מכשיר שמסוגל להגיד לי "בדיוק את מה שעלי לדעת בדיוק מתי שאני צריך לדעת אותו", אין כאן הוראה או למידה. בעצם, במצב הזה אין כבר צורך בהוראה. אם המידע הדרוש לי זמין ברגע הנכון, אוכל להיות בור ועם הארץ ולסמוך על הבינה המלאכותית שידאג לכך שלא אמעד. אם יש ברשותי "מורה" AI כזה אין בכלל צורך ללמוד דבר היות והלמידה מאפשרת לי להמנע ממצבים בעייתיים. הרי ה-AI כבר תדאג לכך שאינני נתקל במצבים כאלה.

"חזון" כזה מופיע ברבות מהתחזיות הטכנולוגיות שקברניטי הדיגיטליות מנבאים לנו. לא יהיה צורך בהתלבטויות או בהחלטות קשות – אלה יטופלו על ידי אותה בינה מלאכותית ש-"מבינה" את המציאות הרבה יותר טוב מאיתנו. הגישה הזאת מזכירה את התלונה שמייחסים לפבלו פיקאסו: "מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות". היזמים האלה בונים עבורנו מציאות חסין אידיוטים, או לפחות חסין גורמים אנושיים שעשויים לשבש את גן העדן הטכנולוגי שנרקם עבורנו על ידי ה-AI. קברניטי הדיגיטליות כנראה אינם מבינים שמטרה מרכזית של הלמידה איננה שנימצא במציאות נטולת קשיים, אלא שתהיה לנו היכולת לצלול לתוך מציאות מורכבת ולפלס לעצמנו דרך תבונית, מוצלחת ומקורית להתמודד איתה, ולהנות מההרפתקה הזאת.

הנסיון מלמד שעל אף כל הכוונות שלי להקדיש לפחות חלק מכל קיץ לכתיבה לבלוג הזה, תמיד עולים עניינים אחרים והכתיבה לבלוג נדחקת הצידה. קיוויתי שבמשך הקיץ הזה אצליח לכתוב ביקורות על שני ספרים (שכבר התפרסמו לפני מספר שנים) שקשורים לתקשוב החינוכי. גם אם הספרים כבר אינם חדשים, לטעמי הם חשובים להבנת התחום. לכן בתחילת הקיץ התחלתי לאסוף את הפתקאות שלי ולארגן אותן למשהו פחות או יותר קוהרנטי. אבל כרגיל, הכוונות לא הפכו למעשים, ולקראת סוף הקיץ אני מגלה שהדבר היחיד שהצלחתי לכתוב עבור הבלוג הוא פתיחה יחסית קצרה למאמרון המשך למשהו שפרסמתי כאן עוד בחודש אפריל. את הפתיחה הזאת התחלתי בסוף יוני, ואולי אחרי איחור כל כך ארוך ראוי שהיא פשוט תיגנז. אבל בעיני הנושא עדיין רלוונטי, לא רק בתחום היחסית צר של החינוך, אלא באופן כלל "מידעי". ולכן …

עוד בחודש אפריל (בגירסה המקורית של המאמרון הזה כתבתי "לפני קצת יותר מחודשיים") קבלתי על השילוב של כלים כמו ChatGPT לתוך חיפוש מידע באינטרנט. טענתי שהשילוב הזה עתיד להעניק לנו "תשובות", כאשר צריך להיות ברור שלפי תפיסה חינוכית בריאה "תשובות" אינן המטרה שאליה צריכים לשאוף. טענתי שכלים כמו ChatGPT מגישים לנו מידע שהוא ארוז היטב ובצורה משכנעת, וכתוצאה מכך המחפש איננו חש צורך לשאול אם המידע הזה אכן "אמין" או "נכון" אלא פשוט מקבל אותו כמוסמך. המצב החדש הזה שונה מאשר חיפוש המידע האינטרנטי ה-"מסורתי", אותו חיפוש שעד היום ערכנו באמצעות מנועי חיפוש. בחיפוש ה-"מסורתי" התוצאות של החיפושים שלנו הוצגו כ-"הצעות" – קישורים שמזמינים אותנו להקליק עליהם, וכך לצלול פנימה לתוך מרחבי מידע שונים ומגוונים. קיבלנו על עצמנו את התפקיד של הערכת המידע וגיבוש דעה כלפי התוצאות השונות. בסביבה החינוכית החיפוש הראשוני הזה היה בסך הכל התחלה של תהליך – תהליך שהזמין אותנו לקבוע "דעה" אישית, ויש לקוות מנומקת, על הנושא אותו ביקשנו לחקור. נדרשנו למלא תפקיד פעיל בתהליך איסוף המידע – לשקול את פרטי המידע השונים שקיבלנו ולברור ביניהם לקראת נקיטת עמדה. באותו מאמרון מחודש אפריל הבעתי את דעתי שה-"תשובות" המוגשות לנו דרך טקסט שנוצר על ידי ChatGPT לכאורה מייתרות את שלב ההערכה ובכך מהוות סכנה לימודית מדאיגה.

עד כאן עיקר הטענה שלי באותו מאמרון מחודש אפריל. וכאילו אותה סכנה לא היתה מספיק בעייתית, לקראת סוף יוני, ב-The Verve, ג'יימס וינסנט (James Vincent) תיאר סכנה נוספת – סכנה שאפשר לכנות אותה לא לימודית בלבד, אלא כלל מידעית. הוא ביטא את הסכנה הזאת בכותרת המשנה של הכתבה שלו:

Generative AI models are changing the economy of the web, making it cheaper to generate lower-quality content. We’re just beginning to see the effects of these changes.

הטענה המרכזית של וינסנט היא שכבר היום הרשת מוצפת בטקסטים ובתמונות שהופקו על ידי כלים של Generative AI, ושכבר היום קיימת סכנה שהתפוקה הזאת תעלה על התפוקה ה-"אנושית". אם עד היום כלים של Generative AI "למדו" מטקסטים ומתמונות שהיו "אנושיים" במקור, המצב הזה כבר משתנה וטקסטים רבים שנוצרים על ידי ה-AI נעשים לחלק מכובד ממאגר הטקסטים שעומד לרשות ה-AI. בעיני וינסנט ככל שהתהליך הזה ממשיך איכות המידע שמופק על ידי המערכות האלו תהיה יותר ויותר ירודה. עם זאת, זה לא ימנע מה-Generative AI להפוך למקור ה-"מידע" הראשי ברשת.

אפשר להבין למה מדובר בתהליך כמעט בלתי-הפיך. ה-Large Language Models הפופולריים היום נעזרים במאגר עצום של טקסטים שעליהם אפשר להמשיך לחבר עוד ועוד טקסטים. בתחילת הדרך המאגר הזה הוא, כמובן, כלל הכתיבה האנושית. אבל ככל שהכלים של Generative AI ממשיכים ליצור טקסטים שנעשים לחלק מהמאגר שעומד לרשות אותם מודלים, נוצר מצב שבו האמינות של המאגר הולכת ומצטמצמת. גם אם בתחילת הדרך כלי כמו ChatGPT מתבסס על מידע אמין, עם הזמן מאגר הטקסטים שממנו הוא "לומד" מזדהם, ואמיתוּת הטקסטים שמהם הכלים האלה לומדים מוטלת בספק.

וינסנט בוחן את השינוי הזה – הפקת מידע על ידי בני אדם מול הפקתו באמצעות כלי AI – במספר תחומים שונים. הוא מביא דוגמה מ-Stack Overflow, אתר שבו מתכנתים מעלים ומשיבים על שאלות תכנות. בנוגע לתשובות שה-AI מחולל הוא מצטט מנחים של האתר:

The primary problem is that while the answers which ChatGPT produces have a high rate of being incorrect, they typically look like they might be good and the answers are very easy to produce.

במילים אחרות, מה שנראה אמין נחשב "מספיק" אמין כדי שרבים יסמכו עליו, ודי מהר אנחנו מוצאים את עצמנו גולשים במדרון חלקלק לתוך מאגרי "מידע" שהם רחוקים מלהיות מהימנים.

עבור וינסנט הבעיה, או הסכנה, הגדולה ביותר נמצאת בכוונות של גוגל לשלב את ה-AI לתוך תוצאות החיפוש שלה. הוא כותב שבעקבות שילוב ChatGPT לתוך תוצאות חיפוש של Bing גוגל עורכת נסיונות של החלפת ה-traditional 10 blue links בתקצירים שה-AI מחולל. הוא מביע את החשש שהמשמעות של צעד כזה תהיה בעייתית ביותר. הוא כותב שזה עשוי להשפיע לרעה על אזורים נרחבים של הרשת שאליהם כולנו פונים (ביקורות על מוצרים, מתכונים, חדשות ועוד) ומוסיף:

In the end, Google might kill the ecosystem that created its value, or change it so irrevocably that its own existence is threatened.

כאן, אגב, חשוב לציין שהיתה בעייתיות גם באותם traditional 10 blue links. על אף העובדה שבקלות ובמהירות למדנו לסמוך עליהם, גם הם, והדרך שבה הסדר שלהם נקבע, היוו בעיה לא קטנה מבחינה מידעית.

הדאגה שלי, כמובן, איננה לקיומה של גוגל – היא בוודאי תשרוד ללא קשר לחיפושים שאני אערוך או לא אערוך. הדבר החשוב בעיני הוא איכות המידע שאפשר יהיה למצוא ברשת. לא ברור עד כמה כדאי יהיה ללמד את הסטודנטים שלנו כיצד לערוך חיפושי מידע מושכלים אם כבר מלכתחילה אמיתוּת אותו מידע שאליו הם מגיעים מוטלת בספק. אבל ממילא צריך להיות ברור שמערכות חינוך אינן מתקיימות במנותק מהעולם הסובב אותן, ובימינו "אמת" היא כבר מצרך די נדיר.

על פניו הגיוני שהעוסקים בתקשוב החינוכי יעודדו גם את הוראת התכנות בבתי הספר. התכנות היא, הרי, מרכיב מרכזי בתקשוב ובדיגיטליות – היא נמצאת בבסיס המכשירים והיישומים שבהם התקשוב בא לידי ביטוי במערכות חינוך. זאת ועוד: בחינוך, אולי אפילו יותר מאשר בחברה בכללותה, חברות המחשבים והתוכנה הם גיבורי תרבות. הן מהוות מטרה להערצה. הן מתאפיינות במקוריות, ביזמות, בחדשנות, וכמעט בכל תכונה חיובית אחרת שלקראתן מערכות החינוך של היום מבקשות לחנך. לאור זה אין זאת הפתעה שבמשך לפחות עשור בתי הספר מצטרפים לקריאה של החברות האלו שידיעת התכנות תהיה בין הכישורים החשובים ביותר שבית הספר יכול וצריך להעניק לבוגריו.

יש בקריאה הזאת, כמובן, אמירה כלכלית. אחת המטרות של מערכת חינוכית היא שהתלמיד ירכוש כישורים שיאפשרו לו להתפרנס, ובעולם טכנולוגי ידיעת התכנות היא ללא ספק כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לרכוש מקצוע. עוד ב-2017 קלייב תומפסון (Clive Thompson) ב-Wired, תיאר את המקום שהתכנות יכול למלא במערך הכלכלי הרחב, אם כי התיאור שלו נתן יותר ביטוי לפרנסה בסיסית מאשר לאפשרות להתעשר:

What if the next big blue-collar job category is already here—and it’s programming? What if we regarded code not as a high-stakes, sexy affair, but the equivalent of skilled work at a Chrysler plant?

אצל תומפסון אין ציפייה שבעזרת ידיעת התכנות כל תלמיד יתעשר, או יהפוך ליזם, אבל לפחות בעזרתה אפשר יהיה להתפרנס בכבוד. לעומת תומפסון, בן טרנוף (Ben Tarnoff) ב-The Guardian, גם ב-2017, הטיל ספק בכדאיות לימוד התכנות. הוא כתב:

At its root, the campaign for code education isn’t about giving the next generation a shot at earning the salary of a Facebook engineer. It’s about ensuring those salaries no longer exist, by creating a source of cheap labor for the tech industry.

במילים אחרות, לפי טרנוף אם כל בוגרי מערכת החינוך יידעו את יסודות התכנות, מאגר העובדים הפוטנציאליים יהיה גדול, התחרות על מקומות העבודה תהיה ערה, והמשכורות יוכלו להיות צנועות. במקרה הזה, יותר מאשר התכנות תהווה אמצעי לפרנסה טובה, הוראת התכנות בבתי הספר משרתת את הצרכים הכלכליים של חברות הטכנולוגיה הגדולות.

לפני שבע שנים ציטטתי כאן את רוג'ר שאנק (Roger Schank – שאגב נפטר בתחילת שנת 2023) שבבלוג שלו התבטא בנושא הזה באופן עוד יותר חריף:

“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.

אבל הרבה השתנה מאז, ויכול להיות שעם ההתקדמות הרצינית של הבינה המלאכותית הוויכוח על נחיצות הוראת התכנות נעשה לוויכוח סרק. בתחילת חודש יוני פרהד מנג'ו (Farhad Manjoo), בניו יורק טיימס, הרהר שאנחנו נכנסים לשלב חדש בעולם התכנות – שלב שבו אין צורך בידע ייחודי בתכנות מפני שכל אחד יוכל להגיד למחשב מה הוא מבקש ממנו לעשות וה-AI "יבין" את הבקשה ויבצע אותה. מנג'ו רואה את ההתפתחות הזאת בחיוב, אבל הוא מבין שיש בה גם בעיה:

Wait a second, though — wasn’t coding supposed to be one of the can’t-miss careers of the digital age?

מנג'ו התנסה בתכנות כאשר היה ילד, והוא מציין שבעשורים שעברו מאז התכנות הפכה מעיסוק של חנונים לכישור שנחוץ לשם הפרנסה. הוא מביע אכזבה שהילדים שלו אינם מתעניינים בתכנות. אבל הוא מוסיף שיתכן מאד שבגלל ה-AI, עד שילדיו יגדלו ידיעת התכנות כבר לא תהיה נחוצה. טים סטאמר (Tim Stahmer), במאמרון חדש בבלוג שלו, מתייחס לדבריו של מנג'ו וכותב:

But the likely rise of AI that can write code better than most humans is just one more reason why putting every kid through computer science classes in K12 is still the wrong goal.

סטאמר מקשר בציטוט הזה למאמרון שהוא פרסם לפני שלוש שנים בו הוא טען:

Coding For All is the Wrong Goal

היום רבים בוודאי מסכימים עם מנג'ו שלימוד התכנות כבר איננו יכול להבטיח משרה מפרנסת. אבל עוד לפני פריצת הדרך הגדולה של ה-AI יצרה את המצב הישן/חדש הזה, סטאמר הבין שמה שתלמידי בתי הספר צריכים ללמוד איננו התכנות עצמה, אלא כיצד עולם התכנות משפיע עליהם. הוא נעזר בדוגלס רושקוף (Douglas Rushkoff) שב-2019 טען שלהבדיל מהמקובל אז שלימוד התכנות יפתח את התלמיד לעולם חדש ומפרנס, אותו לימוד תכנות מאיים לאלץ את התלמיד לשרת סביבה שבה הוא איננו אלא אובייקט שימושי לצרכי החברות הטכנולוגיות הגדולות:

It was as if the answer to a world where the most powerful entities speak in code was to learn code, ourselves, and then look for employment servicing the machines.

רושקוף טען שבמקום שידיעת התכנות תשרת את המכונות ואת חברות הטכנולוגיה, בתי הספר צריכים לראות בתכנות מרכיב חשוב של מדעי הרוח, כאשר מטרת אותו לימוד היא שהתלמיד יבין את הסביבה החדשה שנרקמת, ואת המקום שלו בה.

לפני שלוש שנים סטאמר כבר הביט על התכנות מההיבט הזה, וביקש לראות אותה בראייה חינוכית רחבה יותר. הוא כתב:

it really is past time to have a serious discussion about why K12 school exists in the first place, about what students need to know and be able to do when they finish their 13 years in our classrooms.

סטאמר הוא איש חינוך, וכזה הוא הבין שהשאלה של מקום העבודה של בוגר המערכת משנית לשאלה של איזה אדם המערכת מגדלת. בעיניו הדיון הזה היה צריך להתקיים מזמן. והיום, שלוש שנים מאוחר יותר, הצורך הזה נעשה עוד יותר חד, גם אם ספק אם הוא אכן יתקיים. אבל בכל זאת משהו כן השתנה. אם לפני מספר שנים אפשר היה לטעון שלימוד התכנות ממלא את הפונקציה הפרנסתי שרבים זיהו אותה כיעד מרכזי של בית הספר, היכולות הנוכחיות של ה-AI כבר מערערות את כדאיות ונחיצות לימוד התכנות לשם הפרנסה. ואולי זה מעניק לנו פתח לאותו בירור מעמיק יותר על מטרות החינוך שסטאמר ייחל לו.

לפני חודשיים כתבתי כאן על ההשפעה האפשרית של כלי בינה מלאכותית, ובמיוחד של ChatGPT, על תעשיות העזרה בשיעורים וכתיבת עבודות עבור סטודנטים. המאמרון ההוא התבסס על כתבה ב-EdSurge ששאלה אם הזמינות של כלי AI חינמיים תפגע בשירותים/כלים כמו Chegg. אותו מאמרון, כמו הכתבה ב-EdSurge, לא הסיק מסקנה חד-משמעית. לצד גורמים שראו בכלים האלה איום לתעשיות האלו, המנכ"ל של Chegg טען שהחברה שלו נמצאת בתהליך של שילוב כלי AI לתוך המוצרים שלה כך שהיא תוכל לשכלל את המוצרים האלה תוך חסכון בהוצאות. לכאורה נוצר איזון בין הסיכוי של שילוב השימוש של כלי AI בכלים קיימים מול האיום של ההיצע הישיר של הכלים האלה לסטודנטים. האיזון הזה הביא לכך שנציג של Chegg השיב לפנייה של Edsurge:

We do not expect ChatGPT to materially impact our business

כל זה היה בסוף פברואר. פרסומים בחדשות מלפני שבוע רומזים שאותה אמירה כנראה שייכת להיסטוריה עתיקה. לפחות בנוגע ל-Chegg, ההשפעה של כלי AI אכן מורגשת, ובגדול. כתבה באתר של CNBC מדווחת ש:

Chegg shares drop more than 40% after company says ChatGPT is killing its business

כעת מנכ"ל החברה מודה שמאז חודש מרץ ההתעניינות ההולכת וגדלה של סטודנטים ב-ChatGPT גורמת להאטה בפתיחת חשבונות חדשים ב-Chegg. עם זאת, חשוב לציין שהצניחה הדרמטית בערך החברה איננה קשורה ישירות להאטה הזאת, אלא להערכות של חברות פיננסיות שכעת אינן ממליצות על השקעה בחברות כמו Chegg, ובמקום זה נוטות להעדיף את ההשקעה בכלי AI שכמובן נכון להיום תופסים את הכותרות. כך או כך, ברור ש-Chegg נמצאת בצרות.

כצפוי, Chegg איננה החברה היחידה שמושפעת לרעה. כתבה ב-Proactive, חברה שמצהירה על עצמה שהיא "מאפשרת לחברות ומשקיעים להתחבר בצורה חכמה" מדווחת ש:

The use of generative AI, which can replicate some services and products more cheaply, is presenting a new challenge to businesses, with investors speculation the education sector is likely to see further disruption in the near future.

לפי אותה כתבה, בחודשיים האחרונים ערך המניה של Pearson, שבעבר שלטה בשוק ספרי הלימוד אבל לאחרונה התרחבה ללמידה דיגיטלית, ירדה ב-15%, ואילו אצל חברות Udemy ו-Coursera שעוסקות בקורסי MOOC נרשמה ירידה של 6%. שלושה ימים אחרי פרסום הכתבה ב-Proactive כתבה ב-The Motley Fool דיווחה על ירידה של 12% אצל Coursera. כותרת משנה של אותה כתבה מבהירה את הבעיה:

Fears mount that the robots might be coming to take over the for-profit education business.

לא ברור על מי אותה כותרת משנה אמורה לאיים, או אצל מי הפחדים האלה נערמים. הרי אין סיבה לחשוב שהכוונות של אותם רובוטים (אם אכן לרובוטים יכולים להיות כוונות) עשויות להיות טובות או רעות יותר כלפי סטודנטים או כלפי הלמידה שלהם מאשר הכוונות של אותן חברות למטרות רווח שכעת שולטות בתחום. אם ChatGPT יכול לתת מענה לשאלות של סטודנטים טוב יותר מאשר Chegg, הגיוני שסטודנטים יפנו אליו. לגבי העדיפות של כלי AI לעומת קורסים של Coursera או Udemy, לא ברור אם זה אומר משהו בנוגע לאיכות הקורסים שלהן, או על הסיבות שבגללן פונים לקורסים האלה מלכתחילה.

על אף העובדה שמנכ"ל Chegg כבר מודה שכלי AI חינמיים אכן פוגעים ברווחיות החברה שלו, כתבה ב-Financial Times טוענת שעדיין מוקדם מדי להספיד אותה, וזה מפני שיש אצלה מידע, ונתונים רבים, אודות המשתמשים שלה, מידע שכולל:

knowing students’ histories and levels of attainment, making it possible to feed them prompts that home in on gaps in their knowledge. It also has years of experience from teaching the same courses and learning from the questions other students ask.

במילים אחרות, יתכן שהנתונים הרבים שכבר נמצאים בידי חברות כמו Chegg נותנים להן יתרון שעשוי לעזור להן להחזיק מעמד ולהעניק שירות טוב יותר מאשר הכלים החינמיים. ואם כך, אולי הירידה הדרמטית בערך החברה איננה אלא ירידה רגעית.

עד היום, מלבד הכתבה מלפני חודשיים ב-EdSurge, לא פגשתי התייחסות לנושא הזה בפרסומים חינוכיים שאחריהם אני עוקב (אם כי יתכן שהיו כאלה). ולמען האמית, זה די הגיוני – רוב המקורות שאחריהם אני עוקב עוסקים בחינוך ובלמידה, וביסודו של דבר הכתבות האלו עוסקות בנושא מאד שונה – מי מרוויח ומי מפסיד כספית בתחום התקשוב החינוכי. בעצם, אין כאן שום קשר לשאלות חינוכיות.

ולקראת סיום, הערה שאיננה קשורה לאותה שמחה לאיד המרומזת שהופיעה בסיום אותו מאמרון שלי מלפני חודשיים. למרבה הצער, יותר מכל דבר אחר, העיסוק בפגיעה בערכן הכספי של החברות האלו בעקבות עלייתם של כלי AI מעיד על סדר העדיפויות של תחום התקשוב החינוכי היום: הלמידה והחינוך הם כנראה משניים לנושא המרכזי – הכסף. אבל זה כמובן איננו מפתיע.

על אף המאמצים שלי לא להצטרף לחגיגה סביב ChatGPT וסביב AI באופן כללי, באופן די צפוי הנושא הזה נשאר, כבר זמן ממושך, נושא חם מאד בחינוך. כמות אדירה של התייחסויות מתפרסמת בעיתונות ובבלוגוספירה. כצפוי הרבה ממה שנכתב חוזר על עצמו, אבל קשה בכל זאת לא לנסות לקרוא כמה שיותר – מתוך התקווה, שלעתים קרובות מדי מתבדה, לפגוש משהו באמת מקורי ומעורר מחשבה. כמובן שלגיטימי שכל אחד יכתוב מה שהוא חושב, אבל לפעמים אני מתרשם שמספר הכותבים עולה על מספר הקוראים. כל אחד חושב שהתרומה שלו ייחודית (נו, גם אני) אבל מתקבל הרושם שהכל כבר נכתב. רק לעתים רחוקות אני נתקל בהתייחסות שנראית לי ייחודית או יוצאת דופן, או כזאת שמאירה את הנושא באור שונה מאשר הרווח. וכאשר זה קורה ראוי שאכתוב עליו.

כאשר הוא התפרסם בחודש ינואר פספסתי את המאמרון הזה של דייב קורמייה (Dave Cormier). הוא אמנם הופיע אצלי, וגם הוזכר בדברים שקראתי, אבל זה היה בסך הכל מאמרון אחד מתוך בליץ אדיר של פרסומים אחרים והוא איכשהו חמק ממני. הגעתי אליו לפני שבוע כאשר מרטין וולר (Martin Weller) הזכיר אותו במאמרון חדש שלו. רק אז הקלקתי אליו ושמתי לב שהוא בכלל איננו חדש. קורמייה הוא קנדי ששנים רבות מעורב בנושאים הקשורים לתקשוב החינוכי. הבלוג שלו כמעט תמיד מעניין, אם כי הוא מפרסם בו בתדירות יחסית נמוכה.

קורמייה איננו מתנגד ל-ChatGPT או לכלי AI דומים. הוא מציין שבעיניו ההשפעה של הכלים האלה על החינוך תהיה דומה להשפעת המחשבון על החינוך המתמטי … ואז מוסיף שארבעים שנה אחרי שהמחשבון נכנס לבתי הספר אנחנו עדיין מתווכחים על השפעתו. בהערה הזאת, עוד בתחילת המאמרון, קורמייה מצביע על כך שעל אף עשרות אלפי המילים שכבר נכתבו, עדיין מוקדם מדי לקבוע מה תהיה השפעת ה-AI.

המאמרון של קורמייה איננו עוסק ישירות בשימוש בכלי AI במערכות חינוך, אלא בהשפעתם על עולם הדעת, ובעיקר בכיצד שילובם לתוך כלי חיפוש כמו Bing ו-Google משפיע על עיצוב ההבנה שלנו. הוא מתאר את מה שאולי אפשר לכנות הבנאליות של הידע ומביע דאגה לגבי זה. הוא מתאר כיצד בתקופת הלימודים שלו הוא נהג להגיע למדף מסוים בספרייה כדי למצוא ספר מסוים, וידע ששם הוא ימצא עוד ספרים שקשורים לאותו נושא. בהמשך, השימוש במנוע חיפוש שינה את התהליך הזה, אבל עדיין היה דומה בכך שהחיפוש בגוגל אמנם לא הביא אותו למדף ספציפי בספרייה, אבל תוצאות החיפוש בכל זאת כיוונו אותו למקורות דומים שדרכם אפשר היה לבחון נושא לעומק ממגוון היבטים. מול התהליכים האלה הוא מעמיד את הפנייה ל-ChatGPT לשם חיפוש מידע ומסביר שהתוצאות של בקשת החיפוש יהיו ערבוביה של מידע שמוגש בצורה משכנעת ואפילו פסקנית, והכי חשוב, כבר ארוז. הוא כותב:

The algorithm presents me with the knowledge, already packaged.

קורמייה מדמה את המצב הזה למה שכלי ה-autotune עושה לקולות במוסיקה. ה-autotune חדר לעולם המוסיקה לפני יותר בעשרים שנה, והשימוש בו היום נפוץ ביותר. הכלי מנקה את הקול מטעויות כיוונון זעירות וכך הוא מגיש למאזין צלילים נקיים ונטולי חספוס, ובסופו של דבר נטולי ייחוד מוסיקלי. קורמייה מציין שרבים טוענים שהכלי מוציא את המרכיב האנושי מתוך תהליך יצירת המוסיקה והוא מוסיף ש:

That’s what’s going to happen to our daily knowledge use.

כמו עם autotune שמאפשר לזמרים לזייף ואחר-כך, בהקלקה על כפתור, להפוך את השירה לנקייה, נוחות השימוש בכלי AI בתהליך איתור מידע מייתרת את הצורך לצלול עמוק לתוך נושא כלשהו. הרי למה שנעמיק בחיפוש אחר מידע מדויק כאשר בהקלקה על כפתור אפשר לקבל משהו שמספיק טוב שבהחלט נראה משכנע. קורמייה שואל:

Who is going to pay you to take a week to learn about something enough so you can give an informed opinion when something that looks like an informed opinion can be generated in seconds?

חשוב להדגיש שמה שמפריע לקורמייה איננו שהמידע שמקבלים איננו נכון (אם כי גם זאת ללא ספק בעיה) אלא שהכלי הופך את ההעמקה, את הצלילה לתוך המידע כדי להבין לעומק, לדבר שאין טעם לבזבז עליו זמן. הוא מציין שעבור מומחים בתחומם הפנייה לכלי כמו ChatGPT איננה מהווה בעיה. עבורם חיפוש מידע הוא לשם העשרה מתוך בסיס ידע מוצק, ולא כדי לקבל תמונה כללית. מומחים לא יסתפקו בתוצאות חיפוש שהן ארוזות מראש (ובצורה נאה) שהכלי מגיש להם. אבל קורמייה מדגיש שבמרבית התחומים שבהם הרוב מאיתנו מבקשים לקבל מידע אנחנו טירונים (novices), ונהיה מוכנים לקבל מידע מספיק טוב, גם אם בסופו של דבר הוא שטחי, כל עוד הוא נראה לנו אמין. כמו עם ה-autotune נקבל צלילים נקיים, אבל נטולי ענין. והתוצאה בעולם הדעת, כמו בעולם המוסיקה, תהיה סתמיות משוועת.

שוב, לפי קורמייה הבעיה איננה שקל להטעות אותנו, גם אם זה אכן נכון, אלא שהסקרנות שלנו תסופק כבר ברובד נמוך ופשוט במקום שנבחר לצלול לתוך נושא כדי ללמוד אותו ממש. אפשר לטעון שזה היה המצב גם בחיפושי גוגל פשוטים כאשר על אף העובדה שמוסרים לנו שנמצאו אלפי דפים שבצורה זאת או אחרת "עונים" על השאילתה שלנו הסתפקנו באלה שבדף הראשון בלבד. אבל התוצאות האלו עדיין היו הצעות להעמקה ולא "תשובות". עצם הגשת המידע בצורה מסודרת ולכאורה מוסמכת תגרום לנו לקבל את התוצאות כתשובה במקום כהזמנה להמשך הלמידה.

כמאזינים למוסיקה, אנחנו על פי רוב רוצים בסך הכל לשמוע מוסיקה ערבה לאוזן. ה-autotune אכן מספקת לנו את מה שאנחנו רוצים. הוא משטיח את החספוס ומגישה לנו צליל נקי. אבל מדובר בצליל נקי מדי שבסופו של דבר מלאכותי במקום אנושי. רבים מאיתנו גילינו שעל אף החספוס אנחנו מעדיפים את הצליל האותנטי יותר. אפשר לקוות שכך יהיה גם בנוגע לתוצאות החיפוש שכלים כמו ChatGPT יכולים להגיש לנו.

משום מה אני ממשיך לאסוף ולסמן לעצמי כתבות שמתייחסות לשילוב ChatGPT בחינוך, אפילו אם קשה לי להסביר למה. הרי, בחודשיים האחרונים התפרסמו עשרות, אם לא מאות, כתבות שניסו לבחון את השפעת הכלי, ואין חדש תחת השמש. מצד אחד נמצאים אלה שטוענים שנוכחותו של כלי שמאפשר הכנת עבודות ללא מאמץ מבשרת את קץ החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו, ואילו מולם יש הטוענים שהקלות הזאת מחייבת את החינוך לערוך בדק בית ולגבש סוג שונה של הערכה – הערכה שתנצל את ה-AI ותקדם פיתוח של חשיבה ביקורתית אצל הלומדים. וגם אם הכל כבר נכתב, הכתבות ממשיכות להתפרסם. גל חדש של כתבות התפרסם בעקבות הודעות על פיתוחם של כלים שיכולים לבחון אם הכתיבה נעשתה באמצעות AI או לא, אבל הכתבות האלו בסך הכל חזרו על מה שכבר נכתב. במהלך השנים בבלוג הזה חזרתי על עצמי די הרבה פעמים, אבל לפחות בנוגע ל-ChatGPT ניסיתי להיות קצת יותר ממושמע ולא לכתוב שוב (ושוב) את מה שכבר כתבתי. לפני כחודשיים כתבתי על הנושא והרגשתי שמיציתי את עצמי. מאז לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף בנושא, ובחרתי לא להמשיך לדון בו.

ואחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אני מניח שהיה צפוי שאפר את ההחלטה הזאת. אני עושה זאת בעקבות כתבה מלפני שבוע ב-EdSurge שמצביעה על קבוצה נוספת במרחב החינוכי שעשויה להפגע מכלי AI שמחוללים טקסטים. הכתבה שואלת:

Will ChatGPT Make Students Turn Away From Homework-Help Services?

על פי רוב אינני מקדיש זמן לבחינת תעשיית הסיוע בכתיבת עבודות, ולכן לא עלה בדעתי שאחד התחומים החינוכיים שעשוי להיות מושפע על ידי ChatGPT הוא הסיוע, אם חינמי ואם בתשלום, של כתיבת עבודות. אבל הדבר די הגיוני. אם ChatGPT יכול לספק כתיבת עבודות בחינם זה ללא ספק עשוי להזיק למודל העסקי של חברות שמבקשות כסף עבור אותו השירות.

גם אם הרבה אנשי חינוך מעדיפים לא להכיר בקיומן (ובוודאי לא להכיר בלגיטימיותן) החברות האלו הן ללא ספק חלק מהמערכת החינוכית בכללותה. אפשר אפילו לטעון שהחברות האלו הן לא רק מרכיב ותיק, אלא גם מרכיב חשוב, של המערכת הזאת. גם מי שרואה בזמינות של כלי AI איום על היושר האקדמי של סטודנטים בוודאי יודע שהכלים האלה אינם האיום הראשון או הבלעדי. סטודנטים תמיד הצליחו למצוא אמצעים שיאפשרו להם להשקיע כמה שפחות מאמץ ועדיין לעבור את הקורסים שלהם, ו-ChatGPT איננו אלא האיום החדש התורן.

אבל באותה מידה שכלי AI מאיימים על הפרנסה של חברות כתיבת העבודות בכך שהם מציעים "פתרון" זול יותר, אותם כלים בידיהם של החברות האלו עשויים לשכלל את ההיצע שלהן. הכתבה מביאה את דבריו של פיל היל (Phil Hill) שמסביר שחברות לכתיבת עבודות עשויות לפתח שירותים ייחודיים המבוססים על כלים כמו ChatGPT שמשכללים עוד יותר את מלאכת העזרה לסטודנטים.

אינני מכיר את שוק רכישת העבודות. אני כן יודע שכבר לא מדובר בעבודות בלבד. המבחר די גדול, ויש לפחות אתר אחד – Writing Paper Sucks – שסוקר את ההיצע הרב כדי להמליץ לסטודנטים לאן כדאי לפנות. האתר מכין סקירות על החברות השונות. סקירות אלו מתייחסות לטיב המוצר, לעלות הרכישה, לקלות התקשורת ועוד, והאתר משקלל את התוצאות ונותן ציונים על איכות השירות. נכון לשנה הנוכחית יש באתר ביקורות על 24 גופים שמציעים את שירותיהם, אם כי רק עשרה מאלה זוכים להמלצה של האתר. ויש, כמובן, מגוון רחב של שירותים אפשריים, מ-"סיוע" בהכנת שיעורי בית ועד ללימוד קורס מקוון במלואו. כתיבת עבודות ממוקמת אי-שם באמצע.

חברת Chegg היא אולי החברה המוכרת ביותר בתחום של סיוע בשיעורי בית, ומורים רבים טוענים שהיא מגישה הרבה יותר מאשר רק "סיוע". הכתבה מדווחת שהחברה כבר משלבת AI בסיוע שהיא מעניקה:

The company already uses an older version of ChatGPT’s technology, GPT-2, to support students in their writing products with grammar, paraphrasing and sentence structure, said Chegg CEO Dan Rosensweig in a statement. “We also use it to increase speed and quality, while reducing the costs of content development,” he added.

שירותים כמו Chegg פועלים בשטח האפור שנע בין סיוע לרמאות (תלוי במי ששואלים). החברה עצמה, ובוודאי הסטודנטים שמשתמשים בה, טוענים שהם בסך הכל מעניקים/מקבלים עזרה. אם זה אכן השימוש, האסטרטגיה של רוזנצוויג נראית הגיונית. השימוש בכלי AI משפר את איכות המוצר שהחברה מספקת. ולפחות נכון לעכשיו כדאי יותר לסטודנט לשלם קצת יותר כסף ולקבל מידע מוסמך מאשר לפנות לכלי חינמי שקשה לדעת אם הוא המציא עובדות חדשות, ולא נכונות, או לא. הכתבה מצטטת את מאט טאואר (Matt Tower) בעל תור ב-Substack שסוקר את הפן העסקי של התקשוב החינוכי. טאואר מסביר למה נכון לעכשיו ידו של Chegg על העליונה:

For a student using it (AI) for answers, this introduces a risk that the information isn’t correct. Being able to refine those answers is an area where Chegg theoretically has a strong advantage, Tower adds.

מול הטענות של Chegg ושל הסטודנטים שרוכשים את עזרתה, מורים רבים סבורים שפונים ל-Chegg פשוט לקבל תשובות לשאלות בשיעורי בית, ובעיניהם השימוש הזה פסול. (יש מורים שטוענים שתרגילים שהם עצמם הכינו, יחד עם התשובות לאותם תרגילים, נמצאים במאגר של Chegg כך שכל מה שהסטודנט צריך לעשות הוא להכניס את השאלה ולקבל את התשובה.) כפי שכבר ציינתי, Chegg, וחברות לכתיבת עבודות (ול-"למידה" של קורסים שלמים), הם חלק מתעשיית "למידה" ענפה שמציעה "פתרונות" לימודיים לסטודנטים שמעוניינים להשקיע כמה שפחות זמן ומאמץ כדי לעבור את הקורסים שלהם. לגיטימיים או לא, התעשייה הזאת היא חלק מהנוף החינוכי, ותמשיך להיות חלק ממנו. מה שמעניין כאן בעיני הוא שכנראה לא רק אלה שחוששים שכלים כמו ChatGPT יחסלו כתיבת עבודות כאמצעי להערכה מרגישים מאוימים על ידו. האיום הזה מורגש גם אצל אלה שעד עכשיו הצליחו להתפרנס מכתיבת העבודות עבור הסטודנטים. אולי יש כאן דוגמה של "צרת רבים חצי נחמה".

סיימתי את המאמרון הקודם שהתפרסם כאן בתחושה של אי-נחת. הרגשתי שאני בסך הכל אספתי מספר התייחסויות על ChatGPT ויותר מדי מיהרתי לקבוע שבעיני הוא איננו הרבה יותר מאשר עוד כלי שמעורר התלהבות אבל בסופו של התהליך לא ישפיע הרבה על החינוך. משהו היה חסר. הרי אי אפשר להתכחש לעובדה שהכלי הוא לא סתם כלי כייפי. הוא ללא ספק מעורר התפעלות שיוצרת רצון לבחון אם אפשר לדרבן אותו לתוצאות מעניינות ואפילו איכותיות. מצאתי את עצמי שואל האם הזדרזתי יתר על המידה לפסול את הפוטנציאל החינוכי של הכלי.

המילה "לפסול" כמובן בעייתית. הכוונה איננה שהשימוש בו פסול. מדובר, אמנם, בכלי בעל עוצמה הרבה מעבר לזאת של בודק האיות או של בודק התחביר שהשימוש בהם היום כבר לגמרי מקובל, אבל הוא בכל זאת דומה להם – כלי שביסודו של דבר יכול לסייע בכתיבה. ואם כך, אינני רואה סיבה שלא ינצלו אותו לשם כך. הפסילה שאליה רוב גורמי החינוך מתייחסים קשורה לטענה שסטודנטים שישתמשו בו לא יכתבו בעצמם, ולכן אי-אפשר יהיה להעריך את הלמידה שלהם. הטענה הזאת נמצאת בבסיס הקריאות להגביל את השימוש בו. בעיני הקריאות האלו מוגזמות, ו-ChatGPT בעצמו, ללא התערבות מאומצת של הסטודנט בגיבוש התוצר הסופי, איננו עד כדי כך עוצמתי.

לעומת ההרהורים של אלה שכתבו ב-The Atlantic (כאן ו-כאן), אינני מרגיש שהכלי טרף את הקלפים, ומעכשיו כבר אי-אפשר לבקש מסטודנטים לכתוב עבודה על נושא מסוים ולצפות שהכתיבה תהיה מקורית (או לפחות עצמאית). אולי ChatGPT מחריף את החששות, אבל הוא בוודאי לא יוצר אותם. סביר גם להניח של-"בעיה" החדשה הזאת יימצא פתרון. בעצם, כבר עובדים על זה. כתבה ב-The Guardian מביא את דבריו של איש צוות ChatGPT שמסביר שהצוות כבר עובד על דרך לזהות עבודה שנכתבה על ידי אלגוריתם ולא על ידי בן אדם. מדובר ב:

a system for countering cheating by “statistically watermarking the outputs”. The technology would work by subtly tweaking the specific choice of words selected by ChatGPT, Aaronson said, in a way that wouldn’t be noticeable to a reader, but would be statistically predictable to anyone looking for signs of machine-generated text.

בכתבה ב-Edsurge אנחנו למדים שגם חברת TurnItIn עובדת על משהו דומה, והשיטה שלה מתבססת על אותה "חולשה" שאנשי ChatGPT מזהים. הכתבה מביאה את דבריו של סגן נשיא החברה:

“We’re very confident that—for the current generation of AI writing generation systems—detection is possible,” says Eric Wang, vice president of AI for the company.
Plagiarism is evolving, but it can still, in theory, be sussed out, he argues. That’s because unlike human writing, which tends to be idiosyncratic, machine writing is designed to use high-probability words, Wang says. It just lacks that human touch.

אני חייב להודות שאני מתקשה לראות שאמצעי הזיהוי האלה, לפחות בתחום החינוכי, באמת יצליחו להבדיל בין האלגוריתמי והאנושי. הרי מי שקורא עבודות של סטודנטים יודע שעל פי רוב מדובר בכתיבה יבשה שגם ממנה נעדר "המגע האנושי". אני חושש שבמקום לבודד טקסט שהוכן על ידי מכונה כדי לסמן אותו כתוצר טכנולוגי, אותם כלי הזיהוי "יחשבו" שגם טקסט מקורי של סטודנטים הוא בסך הכל טקסט של מכונה.

בנוסף לפתרונות טכנולוגיים, יש גם מי שצופה פתרונות "פשוטים" יותר. בתגובה לציוץ של נשיא אוניברסיטה קונקורדיה אשר במדינת נברסקה (והמצוטט בכתבה ב-EdSurge) שמהרהר שאולי יכולות הכתיבה של ChatGPT יובילו לפיתוח של אמצעי הערכה אנושיים יותר, אב אחד צייץ, בוודאי בנימה הומוריסטית:

was telling my boyz they better get ready for oral exams.

לעומת זאת, ב-Washington Post מארקהם הייד (Markham Heid) מביא הצעה רצינית:

Make students write out essays by hand. Apart from outflanking the latest AI, a return to handwritten essays could benefit students in meaningful ways.

מארקהם הוא כנראה עיתונאי בתחום הרפואה והבריאות. הוא טוען שהכתיבה ביד מפתחת את החשיבה טוב יותר מאשר ההקלדה מול המסך, ולכן הוא חושב שיש רווח כפול בדרישה של כתיבה ביד. הוא אפילו צופה מראש את הטענה הנגדית שסטודנטים פשוט יעתיקו בכתב ידם טקסט שהוכן באמצעות ה-AI. הוא כותב שהפעולות המוטוריות הקשורות לכתיבה ביד מעודדות את הזכרון ואת הלמידה:

And those added layers of stimulation might be beneficial even when a student is merely copying an AI-written essay by hand.

אם אני מבין נכון את הטענה שלו, נדמה לי שבלי להגזים יתר על המידה אפשר לסכם (כמובן בקריצה מסוימת) שהיתרון אשר בהעתקת עבודה בכתב יד נמצא בכך שעכשיו לפחות יש סיכוי שהסטודנט יקרא את מה שהוא מגיש. לפחות עם הקביעה הזאת קשה להתווכח.

אבל הנה, מילאתי כבר מאמרון שני בהתייחסות ל-ChatGPT ואני עדיין מתקשה למצוא כיצד, אם בכלל, הוא באמת ישפיע על החינוך (אלא אם הוא באמת יחסל אותו לחלוטין שמשום מה לא נראה לי שיקרה בעתיד הנראה לעין). אבל נדמה לי שהקושי איננו בכלי, אלא בכיצד אנחנו מבינים את החינוך.

אלן לגמן (Ellen Lagemann) היא דמות מאד מוכרת בתחום ההיסטוריה של החינוך ומחקר החינוך. פעמים רבות (אם כי נדמה לי שאף פעם לא באתר הזה) יצא לי לצטט אמירה ידועה שלה אודות הכיוון אליו החינוך פנה:

One cannot understand the history of education in the United States during the twentieth century unless one realizes that Edward L. Thorndike won and John Dewey lost.

המשפט הזה, מתוך מאמר/הרצאה משנת 1988, מסכם הרבה בנוגע למצבו של החינוך היום, ולא רק בארה"ב. פניתי ל-ChatGPT ושאלתי: לאור המציאות החינוכית היום, האם נכון יהיה להגיד שתורנדייק ניצח ודיואי הפסיד. זכיתי לתשובה סתמית למדי שבסך הכל סקר בקצרה, בקווים מאד כלליים, את התפיסות של תורנדייק ושל דיואי, בתוספת סיכום הדי תפל שכל אחד מהם תרם לחינוך. הכתיבה היתה סבירה, ובעצם נראתה כמו כתיבה של סטודנט שחושש לנקוט עמדה כי הוא איננו מבין את הנושא לעומק ולכן מקווה שסקירה כללית תכסה על העדר ההבנה. שאלתי הלאה אם התשובה שקיבלתי מעידה על כך שלגמן טעתה, וקיבלתי תשובה:

It is not clear who Lagemann is or what their claim or perspective on education might be.

אם הייתי צריך לתת ציון לתשובה הזאת, על אף התשובה הסתמית, נדמה לי שהיה עלי להוסיף מספר נקודות בזכות היושר. אבל אם כתיבה כזאת היא הנורמה של ChatGPT, לא ברור שהוא מסוגל לסייע לסטודנטים בשיפור הכתיבה שלהם.

וזה מחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: האם המיקוד שלנו הוא ביכולות הכלי או במהות החינוך. כחודש לפני יציאתו של ChatGPT ג'יין רוזנצוויג (Jane Rosenzweig), מנהלת ה-Harvard College Writing Center, התייחסה לכלים אלגוריתמיים לכתיבה. היא ביקשה להבחין בין התוצר לבין התהליך – הבחנה די מקבילה לשוני בין התפיסה של תורנדייק לבין התפיסה של דיואי. היא העירה:

If the end point rather than the process were indeed all that mattered, then there might be good reason to turn to GPT-3. But if, as I believe is the case, we write to make sense of the world, then the risks of turning that process over to AI are much greater.

וכחודש לפני-כן גם ג'ון דרון (Jon Dron), פרופסור בבית הספר למחשוב ומערכות מידע באוניברסיטה אתבסקה (Athabasca) אשר בקנדה, כתב על הכתיבה באמצעות הכלים האלה. תחילה הוא העיר על הצפוי לקרות:

I predict that traditionalists will demand that we double down on proctored exams, in a vain attempt to defend a system that is already broken beyond repair.

ובהמשך הוא ניבא שהשימוש החוזר של הטקסטים שהכלים האלה מחוללים יוביל להעתקים של העתקים שאיכותם תיעשה יותר ויותר ירודה. באופן מאד דומה לרוזנצוויג הוא המשיך:

If we don’t want this to happen then it is time for educators to reclaim, to celebrate, and (perhaps a little) to reinvent our humanity. We need, more and more, to think of education as a process of learning to be, not of learning to do, except insofar as the doing contributes to our being. It’s about people, learning to be people, in the presence of and through interaction with other people. It’s about creativity, compassion, and meaning, not the achievement of outcomes a machine could replicate with ease. I think it should always have been this way.

אין לי מה להוסיף, ומה ש-ChatGPT היה אולי מוסיף בוודאי היה רק גורע. הכלי מאד מרשים. נעים מאד לשחק איתו. אבל אם נרצה שתהיה לו השפעה חיובית על החינוך נצטרך קודם כל לקבוע באיזה חינוך מדובר.

בחינוך תמיד יש "הדבר הגדול הבא" התורן – אותה המצאה חדשה שאמורה לחולל מהפכה בחינוך. לפני שנה וחצי, למשל, ציינתי שאחרי תקופה יחסית קצרה עם התואר הנחשק ה-TikTok העביר את השרביט לבינה המלאכותית. יש בוודאי אלה שעוד נשבעים שה-TikTok יכול לחולל נפלאות בחינוך, אבל נדמה שקשה להתחרות עם הצעדים הענקיים שבהם הבינה המלאכותית מתקדמת, ומשנה כל דבר שהיא פוגשת. וכגודל הצעדים, גודל תחזיות ההשפעה על החינוך. אם לגבי ה-TikTok שאלו כיצד אפשר להשתמש בו בשיעור, מול ההתקדמות של הבינה המלאכותית השאלות בעלות משקל גדול בהרבה – לאור ההתפתחויות של הבינה המלאכותית אפילו שואלים אם עדיין יש טעם במערכות חינוכיות בכלל. כך, לפחות, הדברים נראים כאשר בוחנים את ההתרגשות סביב ChatGPT.

נדמה שאין צורך להציג את יכולותיו של ChatGPT – הרי כמעט מידי יום העיתונות מדווחת על הנפלאות האלו. הדיווחים אינם שונים מהותית מאלה שהתפרסמו סביב GPT-2 כשהוא יצא לאור בפברואר 2019, או סביב GPT-3 שיצא ביוני 2020. אבל עם כל גלגול חדש יכולות הכלי מתעצמות, והדיווחים אודותיהן מלאים בעוד ועוד התפעלות. חשוב לזכור של-ChatGPT יש יתרון נוסף מעבר לעוצמתו ההולכת וגדלה: ה-Free Research Preview שלו זמין לכולם בחינם באתר אינטרנט. אם בגלגוליו הקודמים של ה-GPT הרוב הגדול של המשתמשים היו חוקרים בתחום ה-AI (ועיתונאים שכתבו, או הנחו את הכלי לכתוב, על יכולותיו) היום הוא באמת זמין לכולם.

אבל מה הוא יעשה בחינוך? ChatGPT יצא לאור רק לפני חודש אחד, ובסימניות שלי יש כבר יותר מ-20 כתבות שבדרך זאת או אחרת שואלות את השאלה הזאת ומבקשות להציע תשובה. לא פעם ציינתי כאן שלאור ההתלהבות המוכרת כלפי "הדבר הגדול הבא" הבלוג הזה מעדיף להתייחס לכלים תקשוביים חדשים קצת באיחור, אבל עם ההתייחסות הכל כך רבה של החודש האחרון נדמה שהמאמרון הנוכחי איננו סתם בא באיחור אלא ממש מאחר את הרכבת.

בתחילת דצמבר, בהפרש של שלושה ימים, The Atlantic פרסם שתי כתבות: The College Essay Is Dead ו-The End of High-School English. כפי שאפשר להבין מהכותרת, כותבי שתי הכתבות הביעו חשש גדול ממה שיקרה כאשר ChatGPT יהיה בידיהם של תלמידים וסטודנטים. ג'ף קיין (Geoff Cain) התרגש הרבה פחות. בעיניו הבעיה איננה האיום שכלי שיכול לכתוב עבודות מהווה, אלא המערכת החינוכית שרואה בכתיבת עבודות סתמיות "למידה". בבלוג שלו הוא מגיב לכתבה הראשונה:

The goal of education is to meet the outcome of 5000 words right? Who cares how you get there? The fact that someone can give a chatbot a writing prompt and get an acceptable essay (in some cases) just means that teaching is really broken right now. We have commodified teaching and learning to such an extent that anything that can produce something can “get” a grade.

ג'ון וורנר (John Warner) מגיב בצורה דומה. וורנר הוא ללא ספק מומחה בהוראת הכתיבה. (מומלץ מאד לקרוא את ספרו Why They Can’t Write: Killing the Five-Paragraph Essay and Other Necessities, שמשם הספר בלבד אפשר להבין את דעתו על הוראת הכתיבה היום באקדמיה.) כבר הרבה לפני יציאתו של ChatGPT וורנר כתב על מחוללי טקסט. היכולות ההולכות ומתגברות של הכלים האלה אינן משנות את גישתו שבאה לביטוי בכותרת של כתבה שהוא פרסם החודש:

ChatGPT Can't Kill Anything Worth Preserving

למייק שרפלס (Mike Sharples), פרופסור לטכנולוגיות חינוכיות באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, גישה דומה. עוד בחודש מאי הוא סקר את היכולות של GPT-3 וצפה את הבעיות שעכשיו צצות:

Students will employ AI to write assignments. Teachers will use AI to assess them. Nobody learns, nobody gains. If ever there were a time to rethink assessment, it’s now. Instead of educators trying to outwit AI Transformers, let’s harness them for learning.

הקהילה החינוכית בארץ עדיין לא פרסמה הרבה על הכלי, אבל בבלוג שלה השבוע לימור ליבוביץ פרסמה מאמרון חשוב. ליבוביץ מזהה את אותן הבעיות שעליהן כותבים וורנר ושרפלס ומציינת שכל החששות האלו היו צפויות מפני שבעצם המערכת החינוכית איננה מעוניינת ביצירתיות:

כל הדאגות הללו מובנות לגמרי, בהינתן שאנחנו ממשיכים בחינוך "עסקים כרגיל", ומלמדים תלמידים לשנן ולהבחן מבלי שהם מגלים סקרנות או תשוקה ללמוד את הנושאים, ומבלי שהם מוצאים בהם משהו רלוונטי לחייהם היום ולעתידם.

בכמעט כל הכתבות בנושא ChatGPT נוהגים לבקש מהכלי לחולל לפחות חלק מהטקסט. זה כמובן נחמד, אבל למען האמת די מהר המקורי הופך נדוש. דילגתי על התענוג הזה כאן. ממילא, אם הייתי מבקש מ-ChatGPT טקסט בשביל המאמרון הזה היה עלי גם לתרגם אותו (בוודאי דרך Google Translate) ואז הייתי מסגנן אותו עד שכבר לא היה באמת הטקסט של הכלי. מה לעשות, זה כבר לא במיוחד מעניין. אני כן יכול לציין שלפני מספר שנים כאשר הצגתי קצת על מחוללי טקסט אוטומטיים נהגתי לנבא שבעתיד הלא רחוק סטודנטים יגישו עבודות שהוכנו על ידי הכלים האלה ובמקום לקרוא אותן המרצים יכניסו את העבודות ישירות לתוך כלי לבדיקה אוטומטית, וכולם יהיו מרוצים. כשנתיים אחרי כן שמחתי לקרוא בספרו המצוין של ג'וסטין רייך (Justin Reich) משנת 2020 – Failure to Disrupt – את אותו הרעיון, אבל עם תוספת מצוינת (עמ' 189):

When I read about autowriters and autograders, I like to imagine students downloading and running computer programs that automatically write essays while instructors use computers to automatically grade those essays. While the computers instantaneously pass these essays and grades back and forth, students and instructors can retire to a grassy quad, sitting together in the warm sun, holding forth on grand ideas and helping each other learn.

הרי כאשר נשתחרר מהצורך בציונים שמדרבן את הסטודנט לחפש כלים להכין עבודות ללא מאמץ מצידו, נוכל במקום זה לנהל שיחה פתוחה שבה העיקר יהיה הלמידה. וכאשר זה יקרה נוכל להגיד תודה לכלים כמו ChatGPT שלקחו על עצמם את מלאכת הכנת העבודות. אבל עד אז בוודאי יהיו לא מעט "דברים גדולים באים" שימציאו מחדש את החינוך … שבכל זאת יישאר כמו שהיה.