מחבר: יענקל

אחרי מספר לא קטן של עריכות, המאמרון הנוכחי הזה הצטמצם עד למאמרון יחסית קצר. ספק אם מישהו יתלונן על כך. בתחילת הכתיבה מצאתי את עצמי מתאר את ההיסטוריה של ההשגחה הדיגיטלית במבחנים, אבל הבנתי שתיאור כזה מיותר היות וסקרתי את הנושא הזה באופן די ממצה לפני כמעט שנתיים – כאן ו-כאן.

במאמרונים ההם כתבתי על החדירה לפרטיות, ועל כיצד ההשגחה האלגוריתמית (ולפניה האנושית דרך מצלמת המחשב) יוצרת אצל הנבחן את התחושה שהוא נמצא, באופן תדיר, תחת עין פקוחה. לדעת רבים ההשגחה הזאת מניחה, מלכתחילה, שמטרת הסטודנט איננו להבחן ביושר ובאופן לגיטימי אלא שהוא מחפש דרך לרמות. לא התכחשתי (או לפחות לא באופן מלא) לכך שיש סטודנטים שמחפשים דרכים לרמות, אבל ציינתי שלדעתי הנזק אשר בהשגחה מרחוק, ובמיוחד האלגוריתמית, עולה בהרבה על היתרונות.

ביוני של 2021 כתבתי שוב על נושא ההשגחה במבחנים, וציינתי שמספר מוסדות להשכלה גבוהה החליטו לבטל את ההשגחה האלגוריתמית ובמקום זה להביע אימון ביושר הסטודנטים. אבל לעומת זאת הוספתי שהחברה הסינית שפיתחה את TikTok משווקת מנורת שולחן ביתית שמצלמת את הילד שיושב לידו ומעבירה מידע על מה שהוא עושה להורים. במילים אחרות, לצד האימון של מוסדות מסוימים, הטכנולוגיה “מתקדמת” לקראת פיקוח עוד יותר צמוד ופולשני.

אבל כפי שכבר ציינתי, כל זה כבר ישן. מה שחדש הוא פסק דין של בית משפט פדרלי במדינת אוהיו שעליו דווח לפני שבועיים ב-Chronicle of Higher Education (בנוסף לדיווחים נוספים). סטודנט באוניברסיטה במדינת אוהיו תבע את האוניברסיטה שלו על חדירה לפרטיותו ועל הפרת הזכות אשר בחוק להיות מוגן בפני “חיפושים בלתי סבירים”. התביעה הוגשה בעקבות זה שבתחילת מבחן הסטודנט נדרש לסרוק את חדרו עם מצלמת הטלפון שלו כדי שההשגחה תוכל לוודא שאזור המבחן “נקי”. השופט פסק ש:

room scans — a component of many online-proctoring services — violate the Constitution.

להגנתה, האוניברסיטה טענה שסריקת החדר נחשב נוהג סטנדרטי בהשכלה הגבוהה והשעל פי רוב הסטודנטים מסכימים לבצע אותה. אבל כזכור השופט פסק לטובת הסטודנט. בנוסף, השופט ציין שהאוניברסיטה לא הגישה ראיות לכך שסריקות מהסוג הזה באמת מסייעות למניעת הרמאות.

ביסודו של דבר המשפט הזה נותן ביטוי לתפיסות חינוכיות שונות ואף מנוגדות. אפשר, למשל, לטעון במידה לא קטנה של צדק שאף אחד איננו מערער על כך שעל מנת להעריך סטודנטים בצורה נאמנה בעת מבחן חשוב לוודא שזה באמת הסטודנט עצמו שנבחן ושהוא איננו נעזר באמצעים שיאפשרו לו, בדרך זאת או אחרת, לרמות. אבל מאחורי ההסכמה הכללית הזאת יש בכל זאת ויכוח סביב השאלה אם המבחן הוא בכלל הדרך הנאותה להעריך למידה. בתקופת הקורונה הוויכוח העקרוני הזה ננטש ובמקומו כמעט כולם התמקדו בשאלות הניהוליות של שמירה על תואר המידות בעת המבחן.

ואולי עכשיו אנחנו עדים לתזוזת המטוטלת בכיוון השני. בעיני חלק נוסף של פסיקת השופט מהווה תפנית חשובה וחיובית בפרשה של ההשגחה האלגוריתמית. בכתבה ב-Chronicle אנחנו קוראים:

The judge also wrote that online proctoring wasn’t the only way for the university to protect academic integrity. “Without question, other procedural safeguards would advance the same purposes — indeed, Cleveland State employs some of them,” he wrote. They include alternatives to tests, like assigning a final project or paper, which “might minimize or eliminate the need for remote scans.” Privacy advocates have also suggested open-book exams and honor codes.

במילים אחרות, השופט שקל את החדירה לפרטיות הסטודנט מול החשיבות של פיקוח על תואר המבחן ופסק לטובת הפרטיות. הוא גם העיר (בצורה די חינוכית שאני מודה די הפתיעה אותי) שקיימות דרכים טובות יותר, ופלשניות פחות, להעריך את הלמידה.

פסק הדין עצמו הוא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. וכך גם דברי השופט שהדגישו את הערך החינוכי אשר באמצעי הערכה אחרים. לעתים קרובות מדי אנחנו מאפשרים לטכנולוגיה להכתיב לנו את סדר היום החינוכי. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות של פיקוח בעת מבחן במקום לשאול כיצד אפשר ליצור דרכי הערכה טובות ואמינות יותר. תודה לשופט במשפט הזה שהראה לנו שאפשר להעמיד סדר עדיפויות חינוכי, ואנושי, יותר.

לפני כחצי שנה, בחודש מרץ, בתגובה לכתבה שהופיעה באתר Getting Smart, כתבתי כאן על השימוש ב-NFTs בחינוך (לפי ויקיפדיה, מדובר ב-“אסימון חסר תחליף” אם כי נדמה לי שהשם בעברית עוד יותר מעורפל ומסורבל מאשר השם באנגלית). ציינתי אז (די כצפוי) שלא מצאתי בדוגמאות אשר בכתבה שום שימוש חינוכי, ואילו בעיני הדוגמאות שכן הובאו בלבלו (ביודעין או שלא ביודעין) בין חינוך לבין מסחר.

לפני קצת יותר מחודש, בצורה דומה (ובעיני בצורה הרבה יותר מוצלחת), מיכאל פלדשטיין (Michael Feldstein) העלה לבלוג שלו מאמרון על Web 3 ועל בלוקצ’יין בחינוך. היה זה המאמרון השני של פלדשטיין בנושא, אחרי שבחודש פברואר הוא כתב עליו לראשונה. התכוונותי לכתוב על המאמרונים האלה כאן, אבל הכוונות הטובות נדחקו הצידה עד שהמשימה הזאת פשוט חמקה ממני. המאמרונים של פלדשטיין היו (כרגיל) מצויינים, וספק אם מה שאני כותב כאן באמת מוסיף. ובכל זאת ….

במאמרון מחודש פברואר פלדשטיין הגיב לכתבה של רבקה קניג (Rebecca Koenig) שהופיעה ב-EdSurge בחודש ינואר. כנהוג אצל EdSurge, קניג ביקשה לבחון כיצד חידושים טכנולוגיים יוכלו להשפיע על החינוך. היא שאלה:

What Could Web3 Mean for Education?

הכתבה של קניג היתה מעמיקה יותר מאשר זאת שהופיעה ב-Getting Smart, אבל במידה לא קטנה זה היה מפני שהכתבה ההיא היתה כל כך שטחית כך שמלכתחילה הרף שהוצב היה מאד נמוך. לשבחה יצוין שקניג היתה מודעת לעובדה שהתנופה לבלוקצ’יין איננה רק “חינוכית”. על הבלוקצ’יין היא כתבה, למשל:

It’s an ecosystem that could transform schools—sites for teaching and learning—into marketplaces—sites for buying and selling.
And that raises questions. Among them: Are crypto-entrepreneurs imagining better systems for education—or just systems that pay off better financially for themselves?

התשובה שלי לשאלה הזאת די ברורה, ועל פי רוב זאת גם התשובה של פלדשטיין שמצהיר שהוא מתקשה להבין מהו Web 3, או כיצד הדבר המעורפל הזה אמור להשפיע על החינוך. פלדשטיין רחוק מלהיות משוכנע שהשפעתו יכולה להיות חיובית. לדעתו הבלוקצ’יין איננו מוסיף לביזור החינוך (כפי שמצדדיו מבטיחים) מעבר למה שאפשר להשיג בלעדיו היום, והוא מוסיף:

As far as I can tell, Web3 solves the wrong problems for education. I could easily be missing something. It wouldn’t be the first time and it won’t be the last. But none of the ideas I’ve heard so far make much sense.

המאמרון של פלדשטיין די ארוך, אבל מאד מומלץ לקרוא אותו – גם בגלל הביקורת הברורה והמנומקת שבו, וגם מפני שביקורתו העוקצנית והצינית עושה את הקריאה לתענוג. הוא מסיים את המאמרון בעקיצה מהנה:

Maybe something good will come out of all this that I don’t see coming. For now, I suggest sitting it out and waiting for Web4. Which I hear is going to be awesome and is going to change everything. It will be self-driving, have 5G, and William Shatner will show us how it works live, from space, without having his wig float away.

אבל זה רק המאמרון הראשון, מסוף פברואר. בתחילת יולי, בעקבות התכתבות שלו עם קורא שניסה להבהיר לו את ערך הבלוקצ’יין, הוא פרסם מאמרון המשך. והפעם … העוקצנות עוד יותר חריפה. ואחרי כל הביקורת (ששוב, תענוג לקרוא) הוא מסכם שהוא היה צריך להכין מאמרון בן משפט אחד:

I still don’t get it.

אבל אין זה אומר שבדרך זאת או אחרת אין התקדמות (או אולי “התקדמות”) בתחום השימוש בבלוקצ’יין בחינוך. במאמרון שלי שהתייחס לכתבה באתר Getting Smart מחודש מרץ, הבאתי את התחזית של מארק קובן שטען שכאשר ספרי לימוד יופקו כ-NFTs:

Digital textbooks can be resold and royalties can be collected for each resale.

יש כאן, כמובן, אותו בלבול בין חינוך לבין מסחר שאליו גם אני וגם פלדשטיין התייחסנו, אבל הבלבול הזה איננו מונע מהתחזית של קובן להתגשם. וכך קורה שלפני כשבועיים כתבה באתר The Guardian מסרה לנו ש:

Pearson plans to sell its textbooks as NFTs

קובן הוא ללא ספק איש עסקים הרבה יותר מוצלח ממני, ולכן היה סביר להניח שלפחות במקרה הזה הוא יראה את הנולד טוב ממני. אני מוריד לפניו את הכובע. אבל שיהיה ברור, הקשר בין התוכנית הזאת של Pearson לבין החינוך מקרי בהחלט. ספרי לימוד יקרים מאד. בגלל זה סטודנטים שמשלמים כסף רב כדי לרכוש אותם מבקשים למכור את ספריהם המשומשים וכך לחסוך קצת כסף. מאותה סיבה, כמובן, סטודנטים חדשים שמחים לקנות ספרים משומשים. לעתים קרובות המו”לים של ספרי לימוד מוציאים מהדורות חדשות עם שינויים זעירים בלבד בציפייה שהמרצים יחייבו את השימוש במהדורות האלו, וכך יהיה קשה יותר לסטודנטים למכור את המהדורות הישנות שאצלם. והנה, ב-Pearson מזהים את הערך ה-“חינוכי” של ה-NFT שמבטיח לחברה רווח אפילו מהמכירה של ספר משומש. הכתבה ב-The Guardian מצטטת מכתבה בבלומברג שמצטטת את אנדי בירד, לשעבר מנכ”ל דיסני, והיום מנכ”ל Pearson:

“In the analogue world, a Pearson textbook was resold up to seven times, and we would only participate in the first sale,” he said, explaining that “technology like blockchain and NFTs allows us to participate in every sale of that particular item as it goes through its life”.

לא ברור אם הסטודנטים באמת ילמדו טוב יותר, אבל אין ספק שהמו”ל ירוויח יותר. וזאת כמובן רק ההתחלה. בסיום הכתבה אנחנו זוכים לתחזית ורודה (לפחות עבור Pearson):

And Bird is already exploring how other new technologies might be used by the company: he has a “whole team” working on “the implications of the metaverse and what that could mean for us”, he said.

גם פלדשטיין מזכיר את ה-metaverse, אם כי מזווית שונה מאד. במאמרון השני שלו הוא כותב:

The amount of venture money pouring into EdTech for Web3, the Metaverse, and other silliness without any real understanding of it makes me retch.

אני מניח שמיותר לציין שכאשר מנכ”ל Pearson מתייחס להשלכות של Web 3 ושל ה-metaverse הוא איננו רואה נגד עיניו את הלמידה של סטודנטים, אלא את הרווחים העתידיים של החברה שלו. קצת מביך לציין שהציניות של פלדשטיין מתגמדת מול זאת של בירד.

נטליה קוצ’רקובה (Natalia Kucirkova) היא פרופסור באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה וגם באוניברסיטה סטבנג’ר אשר בנורבגיה. תחום ההתמחות שלה אוריינות בגיל הרך. רשימה מרשימה מאד של פרסומיה אפשר למצוא ב-אתר האינטרנט שלה. לפני כשלושה שבועות האיגרת השבועית של EdSurge קישר לכתבה קצרה שלה:

Opinion: EdTech has not lived up to its promises — here’s how to turn that around

החלק הראשון של הכתבה הוא מהסוג שאיתו קל לי מאד להזדהות. קוצ’רקובה פותחת עם הקביעה שבשנים הקרובות מיליארדי דולרים יושקעו בטכנולוגיות חינוכיות אבל היא מדגישה ש:

after a decade of glittering promises of democratization and egalitarian education, EdTech and its companies have become bigger — but not necessarily more “educational.” 

ומיד אחרי זה היא מוסיפה:

If it is going to work for children, rich and poor, EdTech needs a culture change.

קוצ’רקובה כותבת על הצורך לאפשר גישה לטכנולוגיות חינוכיות איכותיות לכלל האוכלוסייה ולא רק למדינות ולאוכלוסיות עשירות. היא רומזת שהרבה מהטכנולוגיות החינוכיות שכן זמינות לאוכלוסיות חלשות אינן באמת מקדמות את הלמידה. היא אפילו מכנה חומרי “למידה” כאלה “non-educational EdTech”. היא מציינת שהתנופה ללמידה מקוונת בעקבות מפגת הקורונה פגעה בפרטיות התלמידים ועודדה דפוסי הוראה שגויים.

אכן, אלה מסוג ההערות שאני אוהב להשמיע בדפים האלה, ואני כמובן שמח לראות שמומחה בתחום האוריינות כותב אותם. (על אף הביקורת שאני לא פעם משמיע כאן כלפי האקדמיה, נעים לקרוא ביקורת דומה משלי מאקדמאית מוערכת.) ובכל זאת, משהו צורם בכתבה של קוצ’רקובה.

הכתבה התפרסמה באתר של ה-World Economic Forum – הגוף שמביא לנו את כינוסי Davos. הפורום, רצוי לציין, מורכב בעיקר מכמה מהחברות העשירות והמשפיעות בעולם, ועל אף העובדה שהוא מצהיר שהוא “מחויב לשיפור מצב העולם”, הוא מבקש לעשות זאת דרך:

engaging business, political, academic and other leaders of society to shape global, regional and industry agendas

כל זה טוב ויפה, אבל ברור לכולם שקידום האינטרסים הכלכליים של חבריו הוא אחת המטרות המרכזיות של הפורום. וכאן עולה שאלה מעניינת – האם אנשי הפורום, שרבים מהם הם משקיעים במיזמים של טכנולוגיות חינוכיות, מבינים שרבות מהטכנולוגיות ה-“חינוכיות” הקיימות היום אינן באמת מקדמות את הלמידה? ואם הם אכן מבינים זאת, למה הם ממשיכים להשקיע בהן? האם זה מתוך החשש שזניחת טכנולוגיות “לא חינוכיות” (דבר שמתבקש מדבריה של קוצ’רקובה) עשויה לפגוע ברווחיהם העתידיים?

בלי להגרר לציניות מוגזמת, נדמה לי שזאת הנחה הגיונית. ואני חושש שהכתבה של קוצ’רקובה פועלת, אם בכוונה או לא בכוונה, להרגיע את תחושות האשם שהפעילות הלא כל כך חינוכית של החברות האלו מעוררת. רמז לכך אפשר למצוא בעובדה שלכותרת הכתבה יש שני חלקים. הרי קוצ’רקובה איננה רק מצהירה שהטכנולוגיה החינוכית איננה עומדת בהבטחותיה. היא גם מוסרת לקוראיה שהיא תסביר כיצד ניתן לטפל בבעיה. ומה הפתרון? כאן הדברים קצת פחות לטעמי.

בתחילת החלק השני של הכתבה הביקורת של קוצ’רקובה עדיין מאד ברורה. היא מציינת, למשל, שחברות היי-טק שמבקשות לחדור לתחום החינוך מעתיקות לתוך בתי הספר את המודלים העסקיים שעל פיהם הם פועלים – מודלים של מנוי ושל השכרת נתונים (subscription and data rental), והיא מדגישה ששני המודלים האלה אינם חינוכיים אלא מסחריים. התוצאה היא עדיפות של אינטרסים כלכליים על פני אינטרסים חינוכיים. ללא ספק זאת ביקורת כלפי המודל המסחרי. אבל אז קוצ’רקובה כותבת:

Education can be brought into the metaverse — but it should not be done the other way around.

משמעות המשפט הזה היא כנראה שהדרך הנכונה לשלב את ה-metaverse עם החינוך איננה להכניס את החינוך לתוך ה-metaverse, אלא את ה-metaverse לתוך החינוך. אין כאן אמירה מעמיקה. למעשה מדובר בקביעה שאם היא בכלל אומרת משהו, היא די מובנת מאליה. יש אפילו טעם לשאול אם היתה בכלל סיבה לציין אותה. נדמה לי שהסיבה איננה כדי להשמיע אמירה חינוכית, אלא פשוט להכניס את המילה metaverse לתוך הכתבה. זאת הפעם היחידה בכל הכתבה שבה קוצ’רקובה משתמשת במונח הזה, מונח שהיום מזוהה באופן מובהק עם פייסבוק. אפשר היה, למשל, פשוט לכתוב “מציאות מדומה”, ואפילו השימוש במונח הזה קצת מוזר – הרי אין בכלל התייחסות לנושא הזה בכתבה. דווקא מפני שהוא באמת איננו שייך לתוכן הכתבה, המונח קופץ לעין הקורא. נוצר הרושם שהוא נשתל בכוח לתוך הכתבה. ה-metaverse עדיין רחוק מאד מלהראות כדאיות חינוכית, וקוצ’רקובה, שמשמעיה ביקורת כלפי הערך החינוכי של כלים דיגיטליים אחרים, בוודאי יודעת את זה . ואם כך, למה להזכיר אותו בכלל?

נדמה לי שיש סיבה. בהמשך קוצ’רקובה כותבת שחשוב שהשוק הפרטי יעבוד בתיאום עם המגזר הציבורי, והיא מעודדת מחקר עצמאי כדי לקדם את החינוך. היא מוסיפה:

Realization of this vision requires collective action from the education community, but investors, researchers and schools, too, can play a part.

אינני מפקפק בכוונות החינוכיות של קוצ’רקובה. ברור לי שהיא באמת מבקשת לקדם את הלמידה ולעודד שוויון הזדמנויות. אבל בדומה לשימוש במילה metaverse, אלו מילים שאנשי Davos רוצים לשמוע, מילים שממקמות אותם בחזית הפיתוח החינוכי, שנותנות להם תפקיד מרכזי בתהליך קידום החינוך. לקראת סיום הכתבה היא כותבת:

By 2030, we need to think of EdTech as one ecosystem of mutually dependent investors, developers and users, all accountable to each other and children’s education.

הענקת המעמד הבכיר למשקיעים במשפט הזה של קוצ’רקובה מאפשרת לקוראיה, מובילי המסחר והתעשייה בעולם, להתגאות ולחוש שהם באמת תורמים לקידום החינוך ולצמצום הפערים בעולם. אבל קוצ’רקובה בוודאי יודעת שהנסיון מלמד שכאשר הבכורה נמצאת בידי המשקיעים התוצאה רחוקה מלהיות חינוכית.

כאשר מדברים על התקשוב בחינוך המחשבה מתמקדת, באופן די טבעי, בכלים דיגיטליים והשימוש בהם בכיתה. היות ועל פי רוב הלמידה מתרחשת (אם היא מתרחשת בכלל) בתוך הכיתה, יש משהו מאד הגיוני במחשבה הזאת. אבל התקשוב כבר מזמן פרץ את גבולות הכיתה וחדר לתוך תחומים רבים נוספים במרחב החינוכי. השימושים ה-“חינוכיים” המוצעים של Blockchain, למשל, אינם קשורים באופן ישיר ללמידה (אם הם קשורים אליה בכלל), אלא להיבטים צדדיים של עולם החינוך כמו רישום ותיעוד הישגי הלומדים. ויש פעמים שבהם הפריצה החוצה מהכיתה היא ממש לתוך המרחב הפיסי של התלמיד.

בחודש מרץ השנה ג’פרי יונג (Jeffrey R. Young) כתב ב-EdSurge על:

The School Hall Pass Is Going Digital. Is That a Good Thing?

יונג תיאר מערכת שמופעלת במחוז במדינת פנסילבניה: תלמידים שמבקשים לצאת לשירותים או לספרייה פותחים אפליקציה על ה-iPad שלהם (בית הספר הנפיק מכשירי iPad לכלל הסטודנטים) ומביאים את המכשיר למורה שצריך לאשר את היציאה מהכיתה באמצעות הקוד האישי שלו. האפליקציה מפעילה שעון עצר דיגיטלי שמראה לכל איש סגל שרואה את התלמיד מחוץ לכיתה כמה זמן הוא כבר שהה מחוץ לכיתה ומהי מטרת אותה יציאה. הכתבה מצטטת את מפקח המחוז שמסביר שלאחרונה היו מקרים רבים שבהם תלמידים ביקשו לצאת כדי לפגוש חברים במסדרונות בית הספר, ובאמצעות המערכת ניתן לפקח על פניות כאלה ולמנוע מתלמידים מסוימים לצאת מהכיתה באותו הזמן.

כצפוי, המעקב הדיגיטלי שהאפליקציה הזאת מאפשרת מעורר הרהורים בנוגע לפרטיות התלמידים. הכתבה מצטטת קטע מתוך עצומה של הורים שמתנגדים למערכות כאלו. ההורים כותבים ש:

students don’t deserve the extra stress of considering how their bathroom break will be perceived by others when they leave the classroom.

הטענה הזאת זכתה לתגובה מעניינת של מנכ”ל של חברה שמפתחת אפליקציה של אישורים דיגיטליים (לא זאת שבשימוש בפנסילבניה):

“Our biggest obstacle to selling,” says Tvenstrup, “is when a school isn’t culturally ready to make these kinds of changes yet.”

במילים אחרות, לפחות בעיני אותה חברה הכיוון ברור וזה רק עניין של זמן עד שבתי הספר יבינו שהם צריכים, ואולי אפילו רוצים, מערכת כזאת והפיקוח שהיא מאפשרת.

אפשר כמובן לשאול כיצד מערכת שעוקבת אחרי תלמידים שיוצאים מהכיתה קשורה לחינוך. הרי על פניו אין קשר. אבל יש כאן התפתחות די הגיונית. ידוע לכולם שמדיה חברתית אוספת מידע אודות המשתמשים, ויש בתי ספק שבודקים את פעילות התלמידים במדיה חברתית גם מחוץ לשעות הכיתה. יש חברות שמפתחות, כבר מספר שנים, מערכות שלטענתן מסוגלות לבחון את מידת הריכוז של התלמיד בעת השיעור (כדי, כמובן, לעזור לו להתמקד בנעשה בכיתה). אז למה להסתפק רק במעקב אחר התלמיד כאשר הוא בתוך הכיתה אם אפשר לעשות זאת גם כאשר הוא נמצא במסדרון? (במהלך השנים דיווחתי כאן מספר פעמים על פיתוחים מהסוג הזה. מעניין במיוחד הוא אחד מלפני כמעט חמש שנים.)

אבל הדיגיטליות מסוגלת להרבה יותר. אין סיבה לעצור במעקב אחר התלמידים בעת הימצאם במסדרונות בית הספר כאשר יש כלים שינבאו מה התלמידים האלה יעשו העתיד (נוסח “דו”ח מיוחד“) במיוחד אם בדרך הזאת ניתן להתמודד עם בעיה הרבה יותר רצינית. וזה מביא אותנו לכתבה מלפני כשבועיים ב-Wired שמדווחת ש:

In the past several years, a host of companies have sprouted up, all promising a variety of technological interventions that will curtail or even eliminate the risk of school shootings.

ללא ספק מקרי הירי בבתי ספר בארה”ב הם מכה קשה לחברה, ועל פניו הרעיון של גיוס הטכנולוגיה כדי למנוע אותם די הגיוני. (נתעלם לרגע מהעובדה הפשוטה, והכנראה יותר מדי הגיונית, שהחמרת התנאים להשגת כלי נשק היתה מפחיתה בהרבה את הצורך בפתרונות טכנולוגיים כאלה.) הכתבה סוקרת מספר פרויקטים שמבקשים לגייס טכנולוגיות שונות על מנת להבטיח את בטחון התלמידים בבתי הספר. כותב המאמר, כריס גיליארד (Chris Gilliard) שכעת משמש כעמית מחקר ב-Shorenstein Center on Media, Politics and Public Policy אשר באוניברסיטת הרווארד, מתאר כמה מאלה:

The proposed “solutions” range from tools that use machine learning and human monitoring to predict violent behavior, to artificial intelligence paired with cameras that determine the intent of individuals via their body language, to microphones that identify potential for violence based on a tone of voice.

הסיכוי שאיסוף מידע מאסיבי אודות התלמידים בבתי הספר ורישות הכיתות והמסדרונות במיקרופונים ובמצלמות מעקב יעצרו את מקרה הירי הבא נמוך ביותר. גיליארד בצדק מציין שדפוסי הפעולה של היורים השונים בבתי הספר אינם מספיק דומים כדי לדלות מהם מידע שימושי. בנוסף הוא מדגיש שבגילאי בית ספר התיכון וחטיבת הביניים האישיות של בני הנוער נמצאת בהשתנות מתמדת כך שאיסוף מידע אודותיהם לא יוכל לשמש בסיס לניבוי התנהגות עתידית. וכמובן שמעבר לכך:

If society were to deploy every surveillance and analytical tool available, schools would be hardened to a point where even the most anodyne signs of resistance or nonconformity on the part of young people would be flagged as potentially dangerous—surely an ongoing disaster for the physical, social, and emotional well-being of children, for whom testing boundaries is an essential element of figuring out both themselves and the world they live in.

כל עוד החברה האמריקאית מסרבת להתמודד עם הקלות הבלתי-נסבלת של השגת כלי נשק הסכנה של ירי המוני בבתי הספר תישאר מציאותית ביותר. הפיכת הכיתות והמסדרונות לבית כלא שבו התלמידים נמצאים תחת עין פקוחה תמידית לא תפתור את הבעיה, ורק תחריף את ההתקדמות המתמשכת לקראת אוכלוסייה שנמצאת במעקב מתמדת – התקדמות שכבר מורגשת במקומות רבים בעולם. למרבה הצער, זה לא ימנע מחברות טכנולוגיה להציע דרכים עוד יותר חודרניות כדי לרדת, לכאורה, לנפש האפל של האדם (בשם הבטיחות, כמובן), ותוך כדי כך להרוויח.

ואולי בכל זאת יש הגיון בפיתוחים כאלה. הרי אחד מתפקידי בית הספר הוא הכנת הנוער להשתלבות מוצלחת בחברה הבוגרת. תלמידים שיתרגלו להיות תחת מעקב תמידי בבית הספר היום בוודאי יתפתחו להיות אזרחים טובים בעולם של מחר.

לפני שמונה שנים, לקראת שנת הלימודים האקדמית של 2014-15, קליי שירקי (Clay Shirky) פרסם מאמרון ב-Medium בו הוא הסביר:

Why I Just Asked My Students To Put Their Laptops Away

הטענה של שירקי היתה די פשוטה: התעסקות הסטודנטים שלו במחשבים הניידים ובטלפונים שלהם הגיעה לרמה שבה הם, סטודנטים איכותיים באוניברסיטה יוקרתית, אינם מצליחים להתמקד בנעשה בשיעור. שירקי לא היה הראשון להתלונן על הסח הדעת שנגרם בגלל השימוש בכלים דיגיטליים אישיים בשיעורים. אבל הוא דמות מוכרת שפרסם ספרים על כיצד מדיה חברתית משפיעים לטובה על העולם שלנו. בגלל זה ההחלטה לדרוש את סגירת הניידים הכתה גלים. (במסגרת קצת אחרת אני הזכרתי את המאמרון של שירקי כאן לפני כחצי שנה.)

שירקי ציין אז שלא היה לו קל לנקוט בצעד הזה, במיוחד מפני שהוא דווקא עוסק בהיבטים החיוביים של כלים דיגיטליים, והאיסור על השימוש בכלים האלה עמד בסתירה לתפיסה החינוכית שלו. אבל בכיתה הוא מצא את עצמו בתחרות שבה לא היה לו סיכוי לנצח:

it’s my job to be more interesting than the possible distractions, so a ban felt like cheating. And finally, there’s not wanting to infantilize my students, who are adults, even if young ones — time management is their job, not mine.

נזכרתי בסיפור של שירקי בעקבות כתבה מאת טיילר רבלין (Tyler Rablin), מורה בתיכון במדינת וושינגטון עם כעשור של נסיון בהוראה, כולל בעזרת כלים דיגיטליים עליו הוא מדווח בבלוג שלו. בכתבה שהתפרסמה ב-EdSurge לפני חודש רבלין תיאר את:

The Case for Making Classrooms Phone-Free

רבלין כותב שלפני שנתיים הוא התלהב מאד משילוב טלפונים סלולריים לתוך הכיתה. הוא היה בטוח שביכולתם של הכלים האלה להעצים את הלמידה. אבל עם הזמן משהו השתנה, והוא כותב שבשנת הלימודים הקרובה הוא לא ירשה לתלמידיו להכניס אותם לכיתה:

Why? Because attention is a limited resource and kids are spending too much of it distracted by their phones. It’s a losing battle for kids and their brains.

בצורה שמאד מזכירה את שירקי, רבלין סוקר את הנסיון שלו בכיתה ומדגיש שתחילה הוא ועמיתיו מצאו דרכים חיוביות לשלב את השימוש בטלפונים של התלמידים בשיעור, אבל עם הזמן האיזון העדין בין השימוש הלימודי לבין הסח הדעת הופר:

Fast forward a few years, and the field of app design has changed just enough to disturb the balance. If a student has their phone out, there’s an endless stream of notifications flooding their home screen with reminders to check in—social apps telling them they’ve been tagged in photos or videos, game notifications letting them know they’ve been challenged by a friend.

הנסיון שלי בכיתה הוא מהרבה לפני תקופת הטלפון הסלולרי. כמובן שגם לפני הדיגיטליות תלמידים מצאו כלים שמשכו את תשומת ליבם יותר מאשר הנעשה בשיעור. כמו-כן, אני מודה שלעתים קרובות (ולפעמים בצדק) הפסדתי ב-“מלחמה” בין “החומר הנלמד” לבין הכלים של אז. אבל קל להבין שהמצב היום חריף יותר בהרבה. במאבק על תשומת לב התלמידים בין המורה בכיתה לבין הטכנולוגיות הדיגיטליות הנוכחיות הסיכוי שהמורה ינצח שואף לאפס. אפשר להבין את רבלין כאשר הוא כותב:

It’s frustrating to me when people make comments like, “We just need to make the curriculum more engaging and then they won’t even want to be on their phones.”
To those people I say: my lesson can’t compete with the latest game that just came out. We work with students who increasingly crave immediate gratification.

אני חייב להודות שבמשך די הרבה זמן הייתי אחד מאלה שאמר משהו דומה למה שרבלין מצטט. הרי זמינות הדיגיטליות היא היום חלק בלתי-נפרד מהמציאות שלנו. אי אפשר, או לפחות לא הגיוני, לא ליישר איתה קו, לפחות עד גבול מסוים. קשה לדמיין כיתה לימודית היום שלא משלב כלים דיגיטליים.

אבל חייבים גם להודות שהכוחות אינם מאוזנים. אפילו אצל המחוזות העשירים ביותר תקציב בית הספר איננו יכול להתחרות עם הסכומים האדירים שחברות ההיי-טק משקיעים בבנייה ובהפצה של כלים שמטרתם המרכזית היא לכידת תשומת הלב של המשתמש. יש חברות שיטענו שהפיתוחים שלהם מסוגלים, ואף מיועדים, לעורר עניין ולסייע בלמידה, אבל כמו ששירקי לפני שמונה שנים, ורבלין היום, מעידים, זאת איננה המציאות בכיתה. בכיתה, באופן קבוע, הטכנולוגיה מנצחת.

רבלין מבסס את ההחלטה שלו לא רק על הנסיון האישי שלו, נסיון שבעיני לגמרי אמין, אלא גם על תפיסות של חוקרים שטוענים שהשימוש בטלפון הנייד מביא להתמכרות. בעיני אלה טיעונים חלשים ואפילו מפוקפקים. לטעמי ההגזמה בנושא הזה איננה תורמת לטענה שלו. ההסבר של שירקי נשמע אולי קצת פשטני, אבל בעיני הוא משכנע יותר. הוא כותב:

I’ve stopped thinking of students as people who simply make choices about whether to pay attention, and started thinking of them as people trying to pay attention but having to compete with various influences, the largest of which is their own propensity towards involuntary and emotional reaction.

נאמן לתפיסה החברתית שלו, שירקי כתב אז שהוא רואה את עצמו שותף לסטודנטים שלו בנסיון שלהם להתגבר על מסיחי הדעת שסביבם. אני בטוח שרבלין בונה שיעורים שיכולים לעורר ענין אצל תלמידיו, אבל אני חושש שבמידה לא קטנה האיסור על השימוש בטלפונים בכיתה הוא עבורו סוף פסוק ואין אצלו ההתמודדות שיש אצל שירקי – התמודדות שנובעת מההכרות בעובדה שגם הוא חלש מול הקריצות התמידיות אשר בטלפון.

כאשר בספריו שירקי תיאר את הערך האדיר שהגישה למידע ולקשרים חברתיים שהאינטרנט מאפשר, הוא צעד לפני המחנה. כך כנראה גם לפני שמונה שנים כאשר הוא זיהה שהכלים האלה מקשים על ההתנהלות הלימודית בשיעור. שמונה שנים מאוחר יותר נדמה שהמצב רק מחריף, ועל אף הרצון שלהם לשלב כלים דיגיטליים בכיתה, רבקין ואנשי חינוך אחרים מגלים שלא רק תלמידיהם אלא גם הם עצמם חלשים מול העוצמה של הפיתוחים של חברות ההיי-טק. הלוואי והיה אחרת.

שוב תקופה ארוכה של שקט בבלוג הזה, ואני חייב להודות שהופתעתי לגלות שזמן כל כך ממושך עבר ללא מאמרון חדש. דווקא במשך התקופה הזאת סימנתי לעצמי מספר לא קטן של נושאים שנראו לי מתאימים, ואפילו חשובים, להתייחסות כאן, אבל היה קל (וכנראה קל מדי) לעסוק בעניינים אחרים. כבר מספר פעמים בעבר הרהרתי אם יש עדיין משהו שבאמת מעניין בתחום התקשוב החינוכי שמצדיק את המשך ההתייחסות כאן, ולכן אולי מתאים שאכתוב עכשיו על שני פרסומים שגם הם עסקו בדעיכה של התחום.

לפני כמעט שבועיים אודרי ווטרס (Audrey Watters) הכריזה שהיא מפסיקה לפרסם בבלוג שלה שעוסק בחינוך – Hack Education. לווטרס מספר סיבות אישיות שמשפיעות על ההחלטה הזאת, אבל יש גם סיבה הקשורה ישירות לחינוך. במאמרון בבלוג האישי שלה היא מסבירה שהיא הגיעה למסקנה שיסודות התחום פשוט רקובים:

Some folks will say yes, the technology is bad — if we just had better technology then everything’d be okay. Others will say that it’s our educational practices that suck — if we just had better pedagogies, then everything technological would fall into place. Both camps still insist that the future is “digital,” and as such, are trapped in a story that will never get them to “better” because the foundations will always be rotten.

המשפטים האלה מסבירים את ההחלטה שהיא פרסמה ב-Hack Education תחת הכותרת The End, ובו, כפי שהכותרת רומזת, היא מודיעה שהיא מפסיקה לכתוב על התקשוב החינוכי. היא כותבת שההחלטה הזאת התקבלה בעקבות המכירה של המחשבון הגרפי המצוין – Desmos – לחברה פרטית:

Now that the company has been acquired, I don’t have an answer when someone asks me that “gotcha” question (האם יש משהו בתקשוב החינוכי שמוצא חן בעיניה) . You got me: “Nope. There’s not a goddamn thing.” And that certainly means it’s time for me to step away from ed-tech for good.

אפשר להבין את מורת רוחה של ווטרס. הרי מספר רב מדי של פעמים גם אני קבלתי על כך שהיום איכותו של כלי טכנולוגי חינוכי אינה נמדדת לפי ערכו הלימודי אלא לפי סכום הכסף שהוא מצליח לגייס. אבל בכל זאת נדמה לי שמהמכירה של כלי נחמד ועד לביטול הגורף של כל תחום התקשוב החינוכי המרחק די רב. (אגב, אני חייב להודות שלא ברור לי למה ההתעקשות על כך ש-“העתיד הוא ‘דיגיטלי'” גורמת לכך שאלה שטוענים זאת “לכודים” בסיפור שמונע שיפור, אבל זה נושא למאמרון אחר.)

עבור קוראי הבלוג של ווטרס הכתובת היתה על הקיר זה זמן רב. מזה שנים רבות ווטרס, כמו רבים אחרים מאיתנו, ביקורתית מאד כלפי התקשוב החינוכי. אבל היא בכל זאת ראתה נקודות אור. במאמרון מלפני תשע שנים שהיא פרסמה בעקבות פגישה עם סימור פפרט היא הצביעה על כיוון חיובי:

Read Mindstorms. No, really. I insist. Step away from ed-tech until you’ve done so. Read Mindstorms, then come back and let’s talk.

(ווטרס, אגב, איננה טוענת לראשוניות על ההכרזה הזאת. את זאת היא מייחסת לברט ויקטור (Bret Victor) בכתבה שלו משנת 2012, Learnable Programming.)

אבל לפני כשנה, שכאשר הספר שלה – Teaching Machines – יצא לאור, היה ברור שהיחס של ווטרס כלפי פפרט השתנה וההתלהבות כלפיו דעכה. (עדיין לא קיימתי את הבטחתי, לפחות לעצמי, להעלות כאן ביקורת על הספר של ווטרס. גיליתי שאני כנראה אחד מהמעטים, לפחות בקהילת התקשוב החינוכי, שלא התלהב מהספר, ונראה לי חשוב להסביר למה.) בספר היא מכלילה את פפרט, ואת התפיסה הקונסטרוקטיביסטית בכללותה, עם תפיסות מכניסטיות אחרות שהיא שוללת (עמ’ 260):

But how the LOGO turtle expressed its “thinking” was arguably as much a behavioral act as it was a reflection of any sort of cognitive progress. And if this is the type [of] thinking — “computational thinking” — that children are supposed to see as a model for their own, then it appears that epistemology is recast. It’s not simply that the educational system is a machine in this technocratic vision; the mind is one too.

נוצר מצב שבו ווטרס מורידה את המסך על כל התקשוב החינוכי. אין לה אף מילה חיובית להגיד על התחום, ואם כך, הגיוני להפסיק להיות המוכיחה בשער. במקום זה עדיף פשוט לסיים את הכתיבה על התחום.

על אף העובדה שהוא איננו מזכיר את ווטרס, ולא מתייחס לאף מקרה ספציפי, נדמה לי שצמד המאמרונים של ג’ים גרום (Jim Groom) שהתפרסמו יום ויומיים אחרי הודעת הפרישה של ווטרס, נכתבו בתגובה לדבריה. גרום כותב שקשה לראות אנשים טובים, אנשים בעלי חזון, עוזבים את התחום – אם על ידי burn-out ואם על ידי sell-out. אבל הוא טוען שהתקשוב החינוכי עוד חי ובועט:

I think about all the amazing people I have worked with in this field and I can honestly say that edtech’s not dead yet.

גרום מודע לכך שהדגש על רווחים שולט היום בתחום, וזה איננו לרוחו. במאמרון השני הוא כותב:

More recently when folks talk about edtech it’s often associated with venture capital buy-outs, start-ups, and the broader LMS market.

אבל להבדיל מווטרס שרואה רק את המרדף אחר הכסף אצל יזמים שבשום בפנים ואופן אינם מקדמים את הלמידה, גרום רואה גם קהילה של אנשי חינוך שמנסים לעשות משהו חינוכי של ממש:

Folks who continue to [do] good work, edtechs that I deeply respect who reside far from the maddening crowd of the financials of firms that have little to no interest in the transformative power of augmenting teaching and learning—despite the claims they make.

ואכן, יש קהילה כזאת. למרבה הצער היא די ממוגרת, השפעתה על החינוך נעשית מזערית, והיא איננה זוכה לפרסום כמו ההשקעות הענקיות בהמצאות חדשות שטוענות, למשל, שהן מתחברות למוח של התלמיד כדי להבטיח שהוא קולט את החומר הנלמד. הראוותני תופס את הכותרות, גם אם ספק אם יש בו ערך חינוכי של ממש. מערכות החינוך נמשכות אל אלה ואילו הפעילות הצנועה והיום-יומית של אנשי חינוך שמבקשים לגייס את הדיגיטליות כדי לקדם את הלמידה כמעט איננה נראית.

אבל הבעיה המרכזית אצל ווטרס איננה שהיא נכנעת ליזמים וסוגרת את בסטה. דווקא את זה אני יכול להבין. השחיקה היא פחות או יותר בלתי-נמנעת. בעיני הבעיה היא שווטרס איננה מוכנה ליישר קו עם העובדה שמערכות חינוכיות, בהגדרתן, משרתות את הערכים ואת הציפיות של החברה שבתוכה הן פועלות. אני מאד מכבד את אי-הנכונות הזאת, אבל אני גם מבין שזאת עמדה משתקת. גרום, כמו ווטרס, מבקר בחריפות את מערכות החינוך הקיימות. אבל הוא בכל זאת מסמן לעצמו מרחב שבתוכו אפשר לפעול לשינוי. ווטרס היא ללא ספק צודקת שזאת איננה שעתו היפה של התקשוב החינוכי. הפיתוחים הטכנולוגיים הרווחים היום אינם מקדמים את הלמידה כפי שהיא ורבים אחרים היו רוצים לראות אותה. אבל זה איננו צריך להפתיע. הוא דווקא די צפוי. ונדמה שהתגובה העדיפה היא זאת של גרום – להתמקד בפרויקטים צנועים ששוחים נגד הזרם, ומצליחים לקדם את הלמידה, אפילו במעט, כפי שהוא היה רוצה לראות אותה.

הרשעת אליזבת הולמס, מייסדת Theranos, החודש מעניקה לנו הזדמנות להרהר על ההבטחות החלולות של חברות הזנק שביכולתן לחולל מהפכות בשלל תחומי החיים. מרי ג’ו מדה (Mary Jo Madda), ב-EdSurge, מכירה בכך שגם בחינוך יש הבטחות כאלה ושואלת:

Who Is the Theranos of Education?

מדה מדגישה שהבעיה העיקרית בפרשת Theranos היתה שהחברה סיכנה את הבריאות של לקוחותיה הפוטנציאליים. אבל היא גם מציינת שהיתה הונאה כספית והרעיונית כלפי הלקוחות והיא מודעת לעובדה שזה קורה גם בחינוך. מדה מציינת ש:

problematic edtech companies with grand visions and little follow-through don’t just affect the investors pouring funds into the space; they also potentially put learners into compromising situations.

על אף העובדה שהסכנה בחינוך איננה סכנה בריאותית, יש בכל זאת סכנה, וטוב שמדה מתייחסת אליה. הכתבה שלה מתמקדת בשתי יזמויות שבעיניה ראויות אולי שיוכתרו בכבוד המפוקפק של ה-Theranos של החינוך – AltSchool ו-Knewton. שתי החברות האלה, שכמובן זכו לכסף רב ממשקיעים שקיוו להגדיר מחדש את הלמידה ואת בית הספר (או לפחות להרוויח תוך כדי הנסיון) הן דוגמאות מצויינות של הרצון של עמק הסיליקון להמציא מחדש את החינוך. הכתבה של מדה פורסמה במרץ 2022, אבל הכתובת היתה על הקיר די מזמן, ומדה מגיעה למסקנה הקודרת לגבי החברות האלה די באיחור.

מדה, אגב, איננה מוסרת לנו שבפברואר 2015 היא פרסמה כתבה על AltSchool ב-Edsurge שבה קשה למצוא מילה של ביקורת. מאוחר יותר, ביולי אותה שנה, הופיעה כתבה נוספת שלה (באתר Bright), וגם בה היא מספרת לנו על חוויית הלמידה הייחודית והחיובית שמתרחשת שם. למען האמת, קשה לכנות את הכתבה הזאת “כתבה”. מדובר באוסף של 12 צילומים המלוּוים במספר משפטים שמתארים את החוויה הייחודית של AltSchool. לצד הצילומים של ילדים מחייכים היא מספרת לנו על למידה באמצעות פרויקטים, ועל כיצד טכנולוגיות דיגיטליות אוספות נתונים על הפעילויות של התלמידים על מנת למקסם את חוויית הלמידה האישית של כל תלמיד.

היום, ב-2022, ההתייחסות של מדה שונה מאד. עכשיו היא רואה ב-AltSchool נסיון שמלכתחילה היה מיועד לכשלון. היא מצטטת יזם טכנולוגי שמתאר את הבעיה המרכזית של יזמויות כאלה:

“Here’s technology coming to save this industry with its incredible promises that often lack an understanding of how things work in unique and specific industries, pedagogies and dynamic jurisdictions.”

הציטטה הזאת כנראה נאמרה לקראת הכתבה הנוכחית. אבל היו כאלה שאמרו דברים דומים, ועוד יותר ביקורתיים, לפני שנים. אני, למשל. ב-2015, בהתייחסותי ל-AltSchool, כתבתי:

נדמה לי שיותר מכל דבר אחר באה לביטוי כאן היומרה היזמי ההיי-טקי שמסוגלת להמציא את הגלגל מפני שהיא משוכנעת שאף אחד לפניה לא הגה דברים דומים.

מדה יותר ביקורתית כלפי Knewton. חשוב לציין שבאופן כללי העיתונות החינוכית השמיעה לא מעט ביקורת כלפי היוזמה הזאת, אם כי ב-EdSurge הדיווחים היו לרוב סביב הכסף הרב שהמיזם גייס. בדצמבר 2016, כאשר חוסה פריירה (Jose Ferreira), מייסד החברה, פרש ממנה, EdSurge דיווח שעד אז החברה גייסה מעל $150 מיליון. באותה כתבה מציינים שפריירה זכה ללא מעט ביקורת, אבל אין בה שום רמז לכך שהיתה כאן אחיזת עיניים דוגמת Theranos. דווקא בסיום הכתבה יש ציפייה, תוך התייחסות די חיובית, שפריירה עוד ייראה בסביבה החינוכית.

בהתייחסויות ל-Knewton ב-EdSurge הביקורת היתה די מוצנעת, וזה על אף העובדה שרבות מהצהרותיו של פריירה על היכולות של הכלים שהחברה פיתחה היו עד כדי כך מוגזמות שקשה היה להתייחס אליהן ברצינות. (אני מודה שכמה מהצהרותיו שירתו אותי היטב במספר הרצאות שלי על היומרה של יזמים בתחום הטכנולוגיה החינוכית.) הכתובת היתה על הקיר אבל זה לא מנע מהחברה לגייס מיליונים. היום מדה כותבת:

Either way, there is a moment of learning that anyone can take away from these failed fake-it-until-you-make-it storylines. The similarities between AltSchool and Knewton are telling—investors can and should focus on investing in former educators who understand what students and teachers really need—and hold higher standards for their education investments.

היזמויות האלה – AltSchool ו-Knewton – היו שונות זו מזו, אבל שתיהן התאפיינו באיסוף של נתונים כדי “להכיר” טוב יותר את הלומד וכך להעניק לו “חוויה” לימודית ייחודית. AltSchool טענה שבאמצעות צפייה מתמדת בפעילות התלמיד היא תוכל לנתח כיצד הוא לומד וכך לקדם אותו, ואילו Knewton היתה משוכנעת שהכמות האדירה של נתונים שהיא אוספת אודות התלמידים תהפוך לאיכות וכך אפשר יהיה למקסם את הלמידה של כל תלמיד ותלמיד באופן אישי. שתי החברות אופיינו ביוהרה די מדהימה בנוגע למה שהן חשבו שהן יכלו לחולל בחינוך.

היוהרה הזאת היתה צריכה להיות ברורה וגלויה לכל מי שעקב אחריהן. אבל ל-EdSurge, וללא מעט גופים “חינוכיים” אחרים, נדרש זמן רב עד אשר האסימון נפל והם הבינו שהמלך ערום. לעומתם, היו כאלה שהתריעו. לפני ארבע שנים, עם צאתו של ספר על Theranos, כתבתי כאן שאפשר למצוא דוגמאות דומות גם בחינוך, ובין המועמדים הרבים הראויים לתואר הזה ציינתי את AltSchool, את Knewton, ואת הטבלט Amplify. כל אחת מהיזמויות האלה, בצורה זאת או אחרת, טענה שהיא בדרך להמציא מחדש את החינוך ו/או להציל אותו. טוב לדעת שהיום ב-EdSurge מודעים לבעיה של יוזמות “חינוכיות” שהן מלאות יומרה אבל ריקות מתוכן חינוכי של ממש. רק חבל מאד שנדרש זמן ארוך כל כך עד שמכירים בזה.

אולי אני הייתי היחיד ששם לב שמשהו די משמעותי היה חסר במאמרון האחרון שהתפרסם כאן. (למען האמת, אולי הייתי היחיד שבכלל קרא אותו.) המאמרון סקר כתבה ב-EdSurge שהדגישה את החשיבות של התבססות ב-“learning science” בפיתוח כלים ותוכנות טכנולוגיות בחינוך. במאמרון ההוא ציינתי שהדגשת החשיבות הזאת היא דבר חיובי, אבל בכלל לא הגדרתי מהו אותו “learning science”. אבל זה לא היה רק אני – על אף המרכזיות של המונח לכתבה, היא לא כללה שום הגדרה. בסך הכל, מחוץ לכותרת הכתבה, פעם אחת קראנו על:

integrating learning research into the design process

ופעם אחת צוין ש:

using learning sciences in the design process allows their products to be more dynamic

אבל מעבר לפמעים האלה אנחנו כנראה היינו אמורים להבין שכאשר מחברים את המילה science (או research) למילה learning נוצרת סמכות מדעית מסוימת שמצביעה על תהליך רציני יותר מאשר “סתם” פיתוח של מוצר.

במסמך בן 24 העמודים שאליו הכתבה מקשרת המונח מופיע כ-50 פעמים, אבל גם במקרים האלה המונח נזרק לאוויר בלי הגדרה ברורה. כבר בפתיחת המסמך אנחנו קוראים משפט בשבח המונח:

Learning sciences research uncovers how people learn best and has the potential to enable technology to build powerful learning opportunities.

אבל מעבר להצהרה הזאת איננו זוכים להגדרה ברורה שתסביר במה מדובר. דווקא הדוגמה שמופיעה מיד אחרי ההצהרה הזאת היא לתוכנית “רחוב שומשום”, כולל קישור לדף סתמי באתר התוכנית המתאר בקווים כלליים ביותר את ה-research and innovation שבפיתוח התוכנית. כמו-כן, בהמשך הכתבה אנשי Digital Promise מתארים את תהליך העבודה שלהם ומסבירים לנו ש:

We decided the most timely and generalizable approach to begin creating transparency around this focal point was to look at the ways in which a product consulted learning sciences research to drive design decisions.

אז כל זה טוב ויפה, אבל … עדיין לא הסבירו לנו מהו הדבר הזה “learning science”. ברשימת המקורות שבסוף המסמך יש 29 מקורות. רובם מתייחסים להיבט ספציפי של אחד הדוגמאות אשר במסמך, כמו השימוש ביישום מסוים בהוראת המתמטיקה, או כיצד המשחוק מסייע ללמידה בדיסציפלינה כמו מדעים או אוריינות כללית. במקור אחד:

Hirsh-Pasek, K., Zosh, J. M., Golinkoff, R. M., Gray, J. H., Robb, M. B., & Kaufman, J. (2015). Putting education in “educational” apps: Lessons from the science of learning. Psychological Science in the Public Interest, 16(1), 3-34.

המחברים מצהירים שהם מבססים את המחקר שלהם על “learning science”, אבל גם במקרה הזה ההתייחסות כללית למדי. המאמר בוחן יישומים בטבלטים המכוונים לילדים צעירים בבתיהם (ולא בבתי הספר). המחברים מסבירים שהם אינם מנסים לבחור בין תיאוריות הלמידה השונות או אפילו לעצב תיאוריית למידה משלהם, אלא לציין היכן “התאוריות של התחום היחסית חדש של מחקר המכונה מדע הלמידה” באות לביטוי ביישומים שהם בוחנים. בקיצור, נדמה שכולם מדברים על “learning science” אבל אף אחד איננו מצליח לספר לנו באופן ברור מה זה. מסקרן ככל שיהיה, קשה לא להתרשם שבסופו של דבר השימוש במונח הזה משמש כמחזיק מקום כללי עבור כמעט כל דבר שמישהו אי-שם ניסה לחקור בתחום הלמידה.

אין זה אומר שאין דבר כזה “learning science”. בוויקיפדיה באנגלית יש למונח ערך די ארוך, ויש גם כרך בן 800 עמודים – The Cambridge handbook of the learning sciences (המהדורה הראשונה יצאה ב-2006), בעריכה של ר. קית סוייר (R. Keith Sawyer) שנחשב סמכות בתחום. מאמר של סוייר מ-2008 נפתח עם הגדרה די ממצה:

Learning sciences is an interdisciplinary field that studies teaching and learning. Learning scientists study learning in a variety of settings – not only the more formal learning of school classrooms, but also the more informal learning that takes place at home, on the job, and among peers. The goal of the learning sciences is to better understand the cognitive and social processes that result in the most effective learning, and to use this knowledge to redesign classrooms and other learning environments so that people learn more deeply and more effectively.

יש כאן הגדרה די ברורה, אם כי עדיין כללית למדי. אני יכול להזדהות עם המגמה הכללית של התחום כפי שסוייר מתאר אותה, אבל נדמה לי שההגדרה שלו עדיין עד כדי כך רחבה כך שכל אחד יוכל. אישית, אני מזהה כאן קריצה לכיוון הקונסטרוקטיביסטי, אבל סביר להניח שתחת הכותרת של “learning science” כל אחד יכול למצוא משהו שיחזק את הגישה שלו. ההגדרה מספיק רחבה כך שיוזם שמפתח מוצר בוודאי יוכל למצוא ביסוס או הצדקה לערך חינוכי שיתאים למוצר שהוא רוצה לשווק. (זאת ועוד: אינני יודע אם אנשי Digital Promise, כאשר הם משתמשים במונח, מתכוונים למה שאני מבין במונח.) במילים אחרות, נוצר הרושם שאנשי Digital Promise אימצו מונח שיכול לתת כיסוי “מדעי” כמעט לכל דבר כל עוד היוזם מצליח, בדרך זאת או אחרת, לקשר את עצמו אל מחקר כלשהו. השימוש במונח “learning science” במסמך של Digital Promise כללי כל כך שיוזם בתחום הטכנולוגית החינוכית שמעוניין לטעון שהוא נעזר ב-“learning science” תמיד יוכל למצוא מחקר שמצדיק את הגישה שלו. אפשר אפילו להגיד שיוזם שאיננו מוצא מחקר שעליו אפשר להתבסס פשוט לא עשה שיעורי בית מינימליים.

ההבהרה הזאת, שבסך הכל היתה אמורה להתייחס להיבט צדדי שלא זכה להתייחסות במאמרון הקודם, כבר נעשה ארוך יותר מאשר המאמרון המקורי. אולי כל ההתעסקות הזאת מיותרת. הרי מזמן ברור שכאשר מדובר בתקשוב בחינוך אפשר לזרוק מונחים לאוויר העולם בלי לדייק בהם. אבל אנשי Digital Promise טוענים שהם פועלים מתוך בסיס מחקרי אמין שלפיו אפשר להעריך יוזמות טכנולוגיות חינוכיות. בגלל זה הרגשתי שיש טעם לבדוק אם השימוש במונח “learning science” אכן יוצר בסיס כזה, או, כפי שאני דווקא חושש, אינו אלא עוד מונח נחמד שבסופו של דבר, לפחות במקרה הזה, ריק מתוכן.

וכאילו זה איננו מספיק, רצוי לזכור שעל פי רוב בתי הספר מעריכים ומודדים “למידה” דרך מבחנים שבודקים אם “ידע” מסויים נקלט ונשמר אצל התלמיד. הכרך עב הכרס שסוייר ערך מבקש לבחון את הלמידה בדרכים אחרות, ולכן נשאלת השאלה אם ההתבססות על “learning science”, אם לפי ההגדרות של סוייר, או אפילו לפי בשימוש המאד מעורפל של Digital Promise, בכלל עונה על הרצונות של בתי הספר שעשויים להעזר בשירות ש-Digital Promise מבקש להעניק. כל עוד בתי הספר ממשיכים “ללמד” כמו שהם רגילים, ספק אם טכנולוגיות חינוכיות חדשות, גם אם הן פותחו לפי “learning science”, באמת ישנו משהו.

כתבה ב-EdSurge מתחילת החודש מדווחת שבעשור האחרון בערך $100 מיליארד הושקעו בטכנולוגיות חינוכיות. בפני עצמו זאת ידיעה שמעוררת שאלות רבות. אבל הכתבה איננה מתמקדת בהשקעה האדירה הזאת, אלא בסוגיה בעייתית שמתלווה אליה. מתברר שעל אף ההשקעה האדירה:

there’s still very little that’s known about which educational products actually work.

ללא ספק יש בקביעה הזאת מידה מסויימת של ביקורת, אבל מדובר בכתבה ב-EdSurge ולכן אפשר להבין שהדגש איננה בביקורת, אלא בכיצד יוזמה שמתוארת בכתבה יכולה לטפל בסוגיה של מוצרים טכנולוגיים חינוכיים שאינם אפקטיביים. נדמה לי שזאת הסיבה שהכתבה זוכה לכותרת ארוכה המורכבת משני חלקים – החלק הראשון אמנם די מדכא, אבל החלק השני משאיר מקום לאופטימיות:

Not Even Companies Know if Their Edtech Products Work. Can Learning Science Fix That?

הכתבה מספרת על דוח של חברה בשם Digital Promise שמבקשת להעניק תו איכות למוצרים חינוכיים שהיא בוחנת. הכתבה מעניינת, אבל במידה לא קטנה היא נקראת יותר כתוכן פרסומי מאשר ככתבה אובייקטיבית. ולכן לא הופתעתי לראות שבסוף הכתבה מופיע:

Note: Digital Promise shares an institutional affiliation with ISTE, the parent organization of EdSurge.

אין, כמובן, שום פסול בכך. אבל זה בכל זאת נותן לכתבה צביון שיווקי. אפשר להגיד שהאובייקטיביות איננה תכונתה המרכזית.

אבל קשה לבוא בביקורת כלפי פרויקט שמבקש לבחון יזמויות בתחום הטכנולוגיות החינוכיות כדי לייעץ למחוזות ולבתי הספר על הכדאיות של רכישת מוצר זה או אחר – קל וחומר כאשר מתברר שרבים מהחברות שמשווקות מוצרים טכנולוגיים לבתי הספר אינן מרגישות שיש צורך לבדוק את היעילות או את הכדאיות של מוצריהן. ואכן, לפי הכתבה רבות מהחברות שמפתחות כלים תקשוביים טוענות שאי אפשר להיות גם חדשניים וגם להתבסס על מחקר. אולי הן צודקות, אם כי התנגדותן להסתמכות על מחקר כנראה נובעת מסיבה קצת יותר בנאלית:

Independent third-party research could always show that some of the most popular edtech products don’t work, which would be disastrous for the companies that sell those products.

אם המחקר מגלה שמוצר זה או אחר איננו אפקטיבי חינוכית זה בהחלט יכול להיות בעייתי עבור מי שמבקש לשווק אותו. אפשר אפילו להבין שאולי עדיף לא לגלות את האמת הזאת. וזה כמובן תואם את האתוס הפייסבוקי הקלאסי של move fast and break things. הגישה הזאת, הרווחת בעמק הסיליקון, גורסת שהטכנולוגיה יכולה להציע פתרון לכל בעיה, על אף העובדה שפעמים לא מעטות נוכחנו לדעת שהטכנולוגיה דווקא מגבירה בעיות. לאור הגישה הזאת אפשר להבין את ההערה של מנכ”ל Edtech Evidence Exchange, גוף ללא מטרת רווח שעוסק בבדיקת טכנולוגיות המשווקות לבתי הספר שמובאת בכתבה:

Companies just aren’t incentivized to do efficacy research they don’t control

לתוך המצב הדי מדכא הזה Digital Promise נכנסת לתמונה. החברה בוחנת יזמויות בתחום הטכנולוגיות החינוכיות כדי לקבוע מה עובד ומה לא. הרעיון די פשוט: באופן עצמאי החברה מעריכה מוצרים המשווקים לבתי הספר ומעבירה את ההערכות האלו לבתי הספר כדי שאלה יוכלו לקבל החלטות מושכלות בנוגע לרכישות שלהם. בעצם, Digital Promise מתווכת בין מי שיוצר את הכלים ואת התוכנות לבין בתי הספר שאמורים להשתמש בהם. ללא ספק מדובר בתרומה חשובה לבתי הספר. הרי:

the billions of dollars flowing into edtech may be creating a dysfunctional marketplace where schools don’t know the effectiveness or usefulness of the products they’re buying.

לטעמי היה עדיף לו בתי הספר יכלו להעריך את ההיצע הטכנולוגי בכוחות עצמם, אבל אין ספק שבתנאיי השוק הנוכחיים בתי הספר נמצאים בעמדה נחותה. מנכ”ל Edtech Evidence Exchange מסביר שבתי הספר מתקשים בהערכה הזאת. הוא טוען שבמיוחד בתקופה של היציאה ממגפת הקורונה הרכישות מתבססות:

on marketing and other imprecise and potentially deceptive means of figuring out these complicated questions.

קשה מאד להתווכח עם שיווק אגרסיבי שמבקש לשכנע שרק עוד ועוד (ועוד!) טכנולוגיות חדישות יכולות לקדם את ההוראה ואת הלמידה. בפרסומים אנחנו כמעט תמיד נחשפים לתלמידים עם ברק בעיניים כאשר הם מביטים במסכים צבעוניים. מראה זה שונה מאד ממה שבתי הספר מכירים במציאות היום-יומית שלהם. לא פלא שהם שבויים בקסמי ההבטחות הטכנולוגיות ומשוכנעים שרק מהן תגיע הישועה. נוצר מצב שבו במקום לבצע רכישות על בסיס נתונים מוסמכים, הפרסום הנוצץ הוא שמשכנע.

את המצב הזה Digital Promise מבקשת לתקן, או לפחות לאזן. הכתבה ב-EdSurge מקשר למסמך בן 24 עמודים של Digital Promise שבו מסבירים לנו שהחברה פונה למפתחי טכנולוגיות חינוכיות ומבקשת שאלה יתארו את מטרת המוצר שלהם, ויתארו גם, באופן ברור, את המחקר בתחום ה-learning sciences שלפיו פותח המוצר. בדרך הזאת היא מצפה שאפשר יהיה להבחין בין מוצרים שמכוונים אל פתרונות של אתגרים חינוכיים אמיתיים לעומת כאלה שאינם באמת קשורים לצרכים לימודיים.

אפשר לקוות שזה באמת קורה. על אף הספקנות והציניות המאוד מושרשות אצלי, אינני יכול להתנגד לתהליך שמאפשר בחינה של כלי טכנולוגי חינוכי בצורה מהימנה יותר מאשר תקוות לא מבוססות והציפייה לגרוף רווחים. חלק מהספק הזה נמוג כאשר בכתבה ב-EdSurge קראתי שהחברות שעברו תהליך של בדיקה על ידי Digital Promise דיווחו שמוצריהם השתפרו, ושהן אפילו דווחו:

that they can’t really know what outcomes they expect from a product unless it’s research-based

אבל זה דווקא מעלה עוד שאלה בעייתית – מה הן חשבו לפני-כן? למרבה הדאגה, נדמה שהתשובה היא שהן לא חשבו בכלל. במקום זה הן פשוט פיתחו משהו בתקווה שמישהו ירכוש אותו. צריכים להודות שזה יכול להסביר חלק נכבד של הנוף הטכנולוגי-חינוכי של היום. אבל שוב, אם באמצעות התהליך של Digital Promise פחות בתי ספר יפלו בפח של יזמויות תקשוביות ריקות מתוכן, מי אני שאתלונן.

היה זה לגמרי צפוי. למען האמת, אולי אפילו נדרש קצת יותר זמן מאשר ציפיתי. אבל בכל זאת זה לא ממש איחר לבוא – אנשי חינוך שאיתור הדבר הגדול הבא חשוב להם כבר התחילו לברר איך אפשר להשתמש ב-NFTs בחינוך. בכתבה מאמצע פברואר באתר Getting Smart רשל דנה פות (Rachelle Dené Poth) שואלת:

NFT in Edu: What Does the Future Hold?

ואכן, עם כל ההתלהבות סביב ה-NFT היה זה רק ענין של זמן עד שאנשי חינוך, חדורי FOMO, יבקשו להצטרף לחגיגה ולהסביר לנו כיצד הכלי החדש הזה (לפחות בתודעה הציבורית ולפי הכותרות שהוא עכשיו מקבל) יוכל להשפיע – לחיוב, כמובן – בחינוך. הכתבה של דנה פות מתייחסת ל-“Edu”, והתרגום המקובל של המונח הזה הוא, כידוע, “חינוך”. אבל כאשר קוראים את הכתבה, ואת הדוגמאות ו/או את הרעיונות שמובאים בה, קשה לזהות קשר חינוכי. דנה פות מצהירה שרבים שואלים:

What role could NFTs play in education in the future?

אבל לטעמי השאלה הנכונה דווקא די שונה. אני מבקש לדעת אם ל-NFTs עשויה להיות השפעה כלשהי על הלמידה. אפשר אולי להבין את ההתלהבות של דנה פות ודומיה מהיצור החדש הזה (כבר הזכרתי FOMO?) אבל בדוגמאות שהיא מביאה אינני מצליח לזהות קשר כלשהו ללמידה. נדמה שכל הדוגמאות (המעטות, אגב) מתייחסות למנגנוני הניהול של מערכות החינוך. דנה פות כותבת, למשל, על תעודות, ועל תגים (badges) שמהווים עדות לקבלת תואר או לסיום מוצלח של קורס. ספק אם אלה שימושים שבאמת מצריכים NFT. הרי תעודות מקבלים היום בלי שנזדקק לבלוקצ’יין. יגידו לנו שתעודה המעוגנת בבלוקצ’יין איננה ניתנת לזיוף. יתכן שזה נכון. אבל נכון להיום אין משבר של הפקת תעודות מזויפות, ומערך יקר של אימות של תעודה הוא תרומה די מזערית (אם בכלל) לניהול המערכת. הוא בוודאי איננו משפיע על תהליכי הוראה או על הלמידה עצמה.

דנה פות מלמדת בתיכון במדינת פנסילבניה והיא פעילה ברשתות חברתיות סביב נושאים של טכנולוגיות חדישות בחינוך. היא כותבת שהיא משוחחת עם התלמידים שלה על NFTs ומדווחת ש:

Students are interested in learning about NFTs and discussing what it means for the future and for education, and even brainstorming what they would create.

קשה להבין מה היא רוצה שנבין מהמשפט הזה. אפשר אולי להבין שהעובדה ש-NFTs נמכרים היום בסכומים אסטרונומיים מעוררת תאבון אצל התלמידים שלה ולכן הם רוצים ליצור משהו שממנו הם יוכלו להרוויח. אבל המשפט הזה – שמופיע שלוש פעמים בכתבה (בתקציר, בגוף הטקסט, וכמשפט מובלט) – סתמי למדי. הוא איננו מסגיר התלהבות או התרגשות מצד התלמידים. הם בסך הכל “מעוניינים”. זאת ועוד: דנה פות איננה מביאה אף דוגמה אחת מסיעור המוחות שלכאורה התרחש בכיתה. יתכן, אם כי זה רק הניחוש שלי, שהתלמידים שלה לא הצליחו לחשוב על שימושים לימודיים.

בהמשך הכתבה יש רמז למשהו שמתקרב ללימודי. מוסרים לנו שהמיליארדר מארק קובן, שמוּכר כמשקיע ב-NFTs, בדעה ש:

textbooks will become part of the NFT experience.

האם הכוונה כאן שספרי לימוד יעברו הסמכה מיוחדת? תהליך כזה הרי כבר קיים – לטוב ובעיקר לרע – בכך שמחוזות מאשרים את השימוש בספרים מסוימים לפני שהם נכנסים לכיתה. דווקא הפריחה של ה-WWW לפני דור ערערה (לטעמי לטובה) את הסמכות של המחוזות. בעקבות הפריחה הזאת מקורות מידע לא “מוסמכים” יכלו לחדור באופן מסיבי לתוך הכיתה. אבל מתברר שבכלל לא מדובר בהסמכה, אלא במשהו הרבה יותר פשוט: מסחר. במשפט ההמשך מסבירים לנו ש:

Digital textbooks can be resold and royalties can be collected for each resale.

במילים אחרות, אל תחפשו כאן קשר ללמידה. קובן פשוט מזהה הזדמנות נוספת להרוויח.

ראוי לציין שקובן ביטא את הרעיון הזה לפני כחצי שנה בכתבה שהופיעה ב-EdSurge. כמו בכתבה של דנה פות, קשה למצוא בה משהו לימודי. (סביר להניח שדנה פות לקחה את דבריו של קובן מהכתבה הזאת.) אבל מתברר שאני נמצא בפיגור מסוים. במאי 2021 כתבתי כאן על TikTok ועל AI כיישומים שהברנז’ה הטכנו-חינוכי זיהתה כדבר הגדול הבא, והנה, רק שלושה חודשים אחרי כן העורכים של EdSurge כבר עמלו על איתור משהו עוד יותר חדש (וגדול).

דוגמה נוספת שדנה פות מביאה היא של חברה ללימוד שפות. בין הרעיונות של אותה חברה אנחנו קוראים:

Teachers can also issue NFTs to represent when students successfully demonstrate learning the class material.

אין כאן שום דבר חדש. כבר שנים מורים מתגמלים את תלמידיהם על עבודה טובה (דבר שהיום משום מה נחשב ביהיביוריסטי מדי אצל לא מעט אנשי חינוך) באמצעות חלוקת מדבקות יפות. לרשות המורים שרוצים לתגמל את תלמידיהם בדרך הזאת מגוון עצום של מדבקות. השימוש באלה יכול להיות אפקטיבי לפחות באותה מידה כמו השימוש ב-NFTs, והוא כמובן גם הרבה יותר זול.

מילים רבות בוזבזו, ויש להניח עוד יבוזבזו, על חיפוש אחר שימוש “חינוכי” של ה-NFT. אישית, אני די משוכנע ששימוש כזה לא יימצא. אבל הגעתי למסקנה שהבעיה איננה העדר ההתאמה של ה-NFT ללמידה. הבעיה היא דווקא הציפייה שלי שצריך להיות קשר בין מערכת החינוך לבין הלמידה.